הקיסר האחרון של סין

סיפור חייו הטראגי של קיסר סין האחרון, פו-יי (Pu Yi), היווה השראה לסרט עטור פרסי האוסקר של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י, ולא בכדי: הביוגרפיה של פו-יי שזורה ב-60 שנים רצופות מלחמות, תהפוכות ושינויים. אירועי חייו משקפים, יותר מכל, את התפוררות השלטון הקיסרי הישן בסין והפיכתה של סין למעצמה מודרנית. בדרך שזורים חייו בצמיחתן של תנועות אידיאולוגיות חשובות בסין, שתי מלחמות העולם שהותירו את חותמן גם בה, ולבסוף מלחמת האזרחים העקובה מדם של סין ומהפכת התרבות, המסמלות את כוחה של המפלגה הקומוניסטית כשליטה החדשה של סין. חייו ומותו של הקיסר הפכו אם כן לסמל למותם של הסדר הקיסרי התרבות העתיקה של סין הקלאסית. 

ילדות בתלבושת צהובה: חייו של פו-יי כילד-קיסר

בהיסטוריה הסינית היו מקרים רבים בהם ילדים צעירים נקראו לשרת את הממלכה כקיסרים בעקבות מוות מוקדם (ולעיתים קרובות לא טבעי) של הקיסר. סיפורו של פו-יי היה דומה, והוא התמנה לתפקיד החשוב ביותר בממלכה העצומה לאחר מות דודו הקיסר ב-1908 מהרעלה, בטרם מלאו לפעוט שלוש שנים. שנים לפני כן הייתה הכתרתו עניין שולי בלבד, שכן במשך קרוב ליובל שנים שלטה בסין דה-פקטו הקיסרית האם צה-ש'י, שדאגה לכל ענייני הממלכה בשל הכתרת קיסרים צעירים. אך יום לאחר הכתרו של פו-יי נפטרה גם השליטה הידועה לשמצה, והילד הצעיר הוכתר לקיסר ה-10 של שושלת צ'ינג – היישר לתוך תחילתה של המאה ה-20.

הקיסר הילד פו-יי (מתוך הסרט "הקיסר האחרון")

עם הכתרתו לקיסר הופרד פו-יי ממשפחתו ונמסר לטיפולם המסור של הסריסים בארמון. באופן היסטורי הוחזקו בארמון הקיסרי גברים מסורסים, שמטרתם הייתה טיפול בקיסרים הצעירים ושירותם – כוח שלעיתים היו מנצלים כדי להשפיע על שליטה הצעיר של המדינה. הסריסים שהיו כפופים לפו-יי מילאו אחר כל גחמותיו, וכיאה לקיסר צעיר הוא גודל בנהנתנות ובפינוק יתר. הילד הצעיר הבין במהרה את מקומו בסדר הקיסרי, והוא נהג לצוות על הלקאתם של הסריסים בכל פעם שהעזו להרגיז אותו או סתם כשמצב רוחו היה רע.

אבל זמנו של הקיסר כשליט הממלכה היה קצוב. בזמן שהסריסים עמלו על חינוכו בעיר האסורה, הרוחות בסין געשו. אלו התגבשו לכדי מהפכת מהפכת ש'ין-חאי (Xinhai Revolution) ב-1911, שבסופה נאלצה האוצרת של פו-יי לחתום על צו הוויתור על השלטון הקיסרי. כך, שלוש שנים בלבד לאחר שהוכרז כקיסר, הפך פו-יי לקיסרה האחרון של סין – ולנצר המלכות האחרון. את השלטון המונרכי הסיני החליפה הרפובליקה הסינית (Republic of China), שהתיימרה להביא לסין שלטון דמוקרטי לראשונה בהיסטוריה. רוחות המודרנה ושלטון העם געשו בסין כולה, אך פו-יי לקח חלק קטן בלבד מחגיגות אלו: במסגרת הסכמי הרפובליקה הורשה הקיסר הצעיר לשמור על תוארו, והוא ועובדי החצר שלו נותרו לגור בחצר הפנימית של העיר האסורה, ממשיכים להתנהל לפי חוקי הקיסרות הישנים. בעוד חצרה החיצונית של העיר נפתח לציבור הרחב, בחלקה הפנימי המשיכו להתגורר הקיסר ופמלייתו. כל אותה העת היה פו-יי הצעיר עיוור לגמרי למתרחש מחוץ לכותלי ארמונו, ולהתפוררות הקיסרות עליה היה ממונה.

אך חלומה של סין לדמוקרטיה לא היה חף מבעיות, ובשנים שלאחר הקמתה התקשתה הרפובליקה הסינית הצעירה להשליט סדר. מלחמות כוח התפתחו בין מצביאים צבאיים, אשר הכתירו מחדש והדיחו לסירוגין את פו-יי כקיסר, בעוד אחרים אף הגדירו עצמם כקיסרים החדשים. בשנת 1924, כשלקיסר הצעיר והמפונק מלאו 18 שנים, גורש פו-יי סופית מן העיר האסורה, יחד עם פמלייתו ושתי צעירות איתן התחתן שנתיים קודם לכן. לראשונה מאז בנייתה לפני 500 שנים נפתחה העיר האסורה כולה לציבור הרחב, וחדריה הריקים סימלו את דעיכתו הסופית של השלטון הקיסרי בן אלפיים השנה בסין.

מקיסר לנער שעשועים

פו-יי היה כעת צעיר מרדן ומפונק, שמעמדו וכוחו – גם אם היו אשליה בלבד – הפכו אותו למוקד עניין מצד גורמים רבים. לאחר שברח מהעיר האסורה מצא הצעיר מחסה למספר ימים בשגרירות היפנית בבייג'ינג, ורקם קשר עם מדינת האויב שצפוי ללוות אותו עוד שנים רבות. לאחר מכן המשיך את מנוסתו, ולבסוף התמקם ברובע היפני של העיר הסמוכה טיאנג'ין. פו-יי העביר את השנים הקרובות בחיי מותרות ושעשוע עם שתי נשותיו בעיר המפותחת, רחוק מהקלחת הפוליטית הסוערת שהתרחשה בבייג'נג. 

פו-יי כמבוגר (צילום: מתוך הסרט "הקיסר האחרון")

כל העת המשיכו פו-יי ויועציו לחפש דרכים להכתירו מחדש כקיסר סין, ושעת הכושר לה חיכו הגיעה בשנת 1932, לאחר הפלישה היפנית לסין. היפנים השתלטו על שטחים נרחבים בצפון-מזרח סין והקימו בה את מדינת החסות מאנצ'ו (Manchukuo), המבוססת על שטחים של ממלכת מנצ'וריה המקומית. היפנים הציעו לקיסר לשעבר לשבת בראש הממלכה החדשה, ופו-יי, שראה בכך הזדמנות להחזיר את שושלת צ'ינג המנצ'ורית לגדולתה, הסכים. היפנים אז קבעו את ארמונו של הקיסר החדש בעיר הצפונית ש'ינג'ינג (לימים צ'אנגצ'ון שבמחוז ג'ילין). המדינה החדשה עשתה גלים בעולם, והשתלטות היפנים על השטחים האלו הביאו לפרישתה מחבר הלאומים, לאחר שהוחלט כי מדינת מאנצ'ו לא תקבל הכרה בין-לאומית. 

חתימת ההסכם בין מדינת מנצ'וריה ליפן. מיצג ממוזיאון ההיסטוריה של כיבוש צפון-מזרח סין (צילום: נוגה פייגה)

אך כל אלו לא נגעו בפו-יי – הקיסר המיוחס זכה סוף סוף למעמד לו הוא ראוי, והחל לתכנן את המשך דרכו כשליטה של המדינה. לצערו, לשליטים היפנים היו מחשבות אחרות: בעוד השלטון היפני רצה להשתמש במוצא ובמעמד של פו-יי כדי לזכות באהדת המקומיים ובלגיטימציה למדינה החדשה, הרי שלא הייתה להם שום כוונה לתת לפו-יי כוח כלשהו. תחילה ניסה הקיסר להילחם על מעמדו ולבסס את כוחו כשליט, אך במהרה ראה כיצד היפנים שולטים בתחמנות רבה על חייו וחיי משפחתו. היפנים שלחו גנרלים ויועצים שיקיפו את "קיסר הבובה" וילחצו עליו עד שנכנע, ופו-יי העביר את 13 השנים הקרובות בחתימת מסמכים שהוכנו על-ידי היפנים ומופעי ראווה חסרי תוכן בממלכה.

החיים תחת זכוכית המגדלת היפנית גבו מחיר קשה במיוחד מחיי המשפחה של פו-יי: לאחר שאחת מנשותיו החליטה להתגרש ממנו בעת שהותם בטיאנג'ין, הוא צפה כיצד הקיסרית לצידו, וון-רונג, מטביעה את יגונה בהתמכרות קשה לאופיום. וון-רונג אף ניהלה מספר רומנים עם גברים אחרים, שאחד מהם הוביל ללידת ילדה. הילדה נרצחה מיד, ובריאותה הנפשית של קיסרית לשעבר הידרדרה סופית. כשפו-יי יימלט מהממלכה שלו מספר שנים אחרי, הוא ישאיר את אשתו השברירית ואהובתו לשעבר מאחור.

משליט לאסיר: חייו של הקיסר לאחר המלחמה

יפן נכנעה לבסוף בשנת 1945, ופו-יי ידע את מעמדו החדש בסין: בוגד. הזוועות שעשו היפנים במדינה החלו להתגלות במלוא הדרן, ומעמדו של פו-יי כקיסר לשעבר שעמד בראש מדינת חסות יפנית היה גזר דין מוות עבורו. הוא ניסה אפוא להמלט ליפן, בתקווה ששם יזכה למעמד הולם או לפחות לחנינה. אך לפני שהספיק לעלות על מטוס נתפס השליט בידי הצבא הרוסי והושם בשבי בסיביר. פו-יי חשב שניצל מהגרוע מכל, אך עם ניצחונה של המפלגה הקומוניסטית וכינונה של מדינה קומוניסטית בסין בשנת 1949, הסכימה רוסיה להחזיר את הקיסר הנמלט לסין. הן הרוסים והן פו-יי חשבו שמעברו השני של הגבול מחכה לקיסר חבל תלייה, אך לקומוניסטים היו מחשבות אחרות: הקיסר לשעבר הפך לסמל האולטימטיבי של "חינוך מחדש", והממשלה החדשה בבייג'ינג רצתה להוכיח שאפילו סמל העריצות יכול להפוך לקומוניסט נלהב. פו-יי הושם בכלא לפושעי מלחמה במחוז ליאונינג הצפוני, יחד עם מספר מצומצם מבני משפחתו ופקידים לשעבר של מדינת מאנצ'ו. כך הפך קיסרה האחרון של סין, סמל של פאר ועוצמה, לאסיר מס' 981.

במשך עשר שנים שהה פו-יי בבית הכלא במחוז הקפוא, בהם עבר חינוך קומוניסטי קפדני והוכרח להודות במעשיו. ב-1959 הוא קיבל חנינה לאחר שהוכרז כ"קומוניסט" חדש ואזרח נאמן לרפובליקה העממית של סין. פו-יי נשלח לגן הבוטאני של בייג'ינג, שם העביר את שנותיו האחרונות בגינון. הגן ניצב מרחק מועט בלבד מהעיר האסורה, אך עשרות שנים הפרידו בין ארמונו המפואר של קיסר צ'ינג לבין הגנן הצנום שנשאר ממנו. 

ב-1960, בעידוד הממשל הקומוניסטי ובעריכתו, כתב פו-יי אוטוביוגרפיה נרחבת, אשר מכירה בפשעי המלחמה והבגידה שביצע כנגד מדינתו. מספר שנים אחר כך הפך לעורך של מחלקה ספרותית של הגוף המייעץ למפלגה הקומוניסטית, בשכר זעום (גם יחסית לתקופה) של מאה יואן לחודש. ב-1966 נראה כי דרכו עומדת להצטלב עם נקודת ציון נוספת בהיסטוריה הסינית – מהפכת התרבות (1966-1976). הקריאות של הממשלה להרוס כל סממן של התרבות הישנה הפכו את הקיסר לשעבר למטרה מרכזית, וקבוצות של צעירים כבר תכננו כיצד לפגוע בו. בצעד נדיר, יצאה הממשלה המקומית להגנתו, והוא הושם תחת הגנתה של המשטרה. מספר חודשים אחר כך, ב-17 באוקטובר 1967, נפטר פו-יי מסרטן בכליות בגיל 61.

ממלכה ואתר תיירות: ארמונו של פו-יי בצ'אנגצ'ון

סיפורו המרתק והטראגי של פו-יי ידוע היום לכל סיני במדינה, וסרטו של ברטולוצ'י זכה למעמד הסרט המערבי הראשון שצולם בין כותלי העיר האסורה. המורשת של פו-יי מורכבת גם היא, כאשר בעוד רבים רואים אותו כסמל של בגידה במדינה, אחרים רואים אותו כאדם שנסיבות חייו לא השאירו לו ברירה, ובעיקר כאדם ששאף תמיד לחופש – אך נשאר תמיד עבד לסביבתו.

אחת המזכרות המרכזיות מתקופתו הסוערת של פו-יי בשלטון היא ארמונו הממוקם בצ'אנגצ'ון. תכנית המתאר של הארמון תוכננה בדמות העיר האסורה ובסגנון סיני קלאסי, אך הבניינים בו מציגים שילוב מעניין של ארכיטקטורה סינית ומערבית. הארמון נמצא בפינה הצפון-מזרחית של העיר, והוא הוסב למוזיאון לחייו של הקיסר. בארמון תוכלו ללמוד לעומק על סיפורו המרתק של הקיסר וגם על חיי היום-יום שלו בשיטוט בין חדר השינה וחדר העבודה של פו-יי, חדריהן של אשתו ופילגשיו ואפילו לבקר במקדש הפרטי שלו. בנוסף יש לארמון חצר רחבה הכוללת פארק קטן ונעים, בריכת דגים, בריכת שחייה, מסלול מרוצי סוסים, ועוד.

הארמון של פו-יי. שילוב של ארכיטקטורה סינית ומערבית (צילום: טל ניצן)

הארמון של פו-יי. כסים מפוארים בחדר הבידור ששימש לצפייה בסרטים (צילום: נוגה פייגה)

הארמון של פו-יי. מיטה מפוארת של פילגש (צילום: נוגה פייגה)

בתוך המתחם של הארמון ובצמוד אליו נמצא גם מוזיאון ההיסטוריה של כיבוש צפון-מזרח סין, אשר מתאר את הכיבוש היפני והשלכותיו מנקודת המבט הסינית. המוזיאון המושקע, הדומה במקצת למוזיאון הטבח בנאנג'ינג ואף ליד ושם בארץ, מציג את הקרבות הקשים שאירעו על אדמת מאנצ'וריה במהלך שנים אלו, שכללו רצח שיטתי של מקומיים ושימוש בחומרים כימיים קשים. פשעים אלו, לצד הלחימה ארוכת השנים של יפן וסין, נותרו פצע פתוח וטראומה קולקטיבית שמניעים את הקשרים הדיפלומטיים עם יפן עד היום. כתוצאה הממשל הסיני גם משקיע משאבים אדירים בהנצחה ובחינוך אודות המלחמה, לרוב תוך שימוש בשפה לא אובייקטיבית בעליל – דבר המורגש היטב במוזיאון. למרבה הצער במוזיאון יש עדיין מעט מאוד הסברים באנגלית, ומי שלא קורא סינית יתקשה להבין ממנו פרטים ספציפיים על המלחמה. עם זאת, אם אתם בסביבה מומלץ לבקר במוזיאון, ולו רק בשביל לקבל טעימה מהיחסים המורכבים בין שתי המדינות השכנות ולחוות איך נראים הנצחה וזיכרון קולקטיבי בסין.

מיצגים במוזיאון. הקרבות מול היפנים (צילום: נוגה פייגה)

מיצגים במוזיאון. חיי היום-יום של הסינים בני התקופה (צילום: נוגה פייגה)

מיצגים במוזיאון. סבל הנתינים הסינים (צילום: נוגה פייגה)

מידע שימושי

הגעה: קו אוטובוס מספר 264 לתחנת המוזיאון (Wěi huánggōng, 伪皇宫) או קו מס' 330 לתחנת רחוב שאאנש'י (Shǎnxī lù, 陕西路) או קו 4 של הרכבת הקלה לתחנה הגשר הגדול המזרחי (Dōng dà qiáo, 东大桥) משם מחכה לכם קצת הליכה.

מחיר כניסה: 80 יואן (כרטיס משולב לשני המוזיאונים).

שעות פתיחה: אוקטובר-אפריל: 8:30-16:50, החל מ-15:40 מפסיקים למכור כרטיסים; מאי-ספטמבר: 8:30-17:20, החל מ-16:10 מפסיקים למכור כרטיסים.