ישנן כנראה מעט דמויות שהשפיעו יותר על התרבות הסינית מההוגה הסיני הקדום קונפוציוס, או בשמו הסיני קונג-דזה (孔子). קונפוציוס, שהיה מורה, פילוסוף ופוליטיקאי, חי בסין בין 551-479 לפנה"ס בתקופת האביב והסתיו. תורתו ואמירותיו הפכו להיות אבן יסוד בתרבות הסינית, והזרם ההגותי שהתפתח בעקבותיו מכונה לרוב בסינית "אסכולת המלומדים" (רו ג'יה,儒家), אך במערב קיבל את השם "קונפוציוניזם". אך מהי בעצם אותה אסכולת מלומדים? האם מדובר בדת או בזרם פילוסופי? כיצד השפיעה על ההיסטוריה של סין? והאם היא עדיין רלוונטית בסין המודרנית והתעשייתית?

ערכים ומסורת

"איש המעלה מטפח את שורשיו – כשהשורש טמון בחוזקה, הדרך נולדת. האין כיבוד הורים שורשו של חסד?" – מאמרות קונפוציוס, 2:1

מקדש לקונפוציוס בנאנג'ינג. תורה הומניסטית שהתגלגלה לדת (צילום: נוגה פייגה)

התורה הקונפוציאנית, ביסודה, היא תורה הומוניסטית. היא שמה את הדגש על האדם, ולא על אלים או חוקים. התורה הקונפוציאנית מדגישה את מקומו של האדם וסגולותיו הטובות כאמצעי לתיקון עולם. מדוע צריך לתקן את העולם? משום שהתקופה בה קונפוציוס ותלמידיו חיו הייתה תקופה של אי-יציבות פוליטית וחברתית. קונפוציוס, וממשיכו, מנציוס (孟子), חזו בחברה בה חיו מתפרקת, הם ראו כיצד ממלכות נופלות למלחמות פנים וחוץ.

על כן, ההוגים הקונפוציאניים המוקדמים שאפו לתקן את העולם דרך מוסר. הם האמינו שכאשר אדם מתנהג בצורה מוסרית, אז הוא מתקן את עצמו, כאשר הוא מתקן את עצמו, הוא מתקן את משפחתו, כאשר המשפחה מתוקנת, היא מתקנת את הכפר, וכך זה ממשיך עד לעולם לכולו. אותם ציווי מוסר, אינם ציווים חיצוניים, אלא ציווים טבעיים. הם נובעים מהטבע האנושי עצמו. ולכן כונו "חמשת התמידיים" (וו צ'אנג 五常) – חמשת הערכים אשר קיימים באופן תמידי בכל האנושות. חמשת סגולות אלו הינן: רן (仁) – חמלה; אי (義) – צדק; לי (禮) – טקס; דז'ה (智) – חוכמה; ש'ין (信) – יושרה.

ניתן לכתוב רבות על כל אחת מסגולות אלו, אך נתמקד כעת דווקא בייחודי שבהם – הטקס. בעוד כל השאר מתארים סגולות אשר משותפות לזרמים פילוסופיים ודתיים רבים, הקונפוציוניזם ייחודי בכך שהוא מתייחס לטקסיות כסגולה טובה כשלעצמה. המילה טקס יכולה להיות מטעה – מכיוון שלעיתים קרובות אנו נוטים לחשוב על טקסים כעל דברים גדולים כגון בר מצווה או חתונה. אין ספק שגם לקונפוציאניים ישנם טקסים גדולים וחשובים כאלה, אך עבור ההוגים הקונפוציאניים הטקס אינו רק אותם טקסים גדולים וייחודיים, אלא גם כל התנהגות יום-יומית בעלת חוקיות קבועה, כגון: קידה, ברכה ונתינת מתנות. עבור הקונפוציאניים לא מדובר בסתם כללי נימוס פשוטים, אלא בבסיס אנושי בעל ערכים קוסמולוגיים אשר עומדים בבסיס הישרדות הציוויליזציה.

מקדש קונפוציוס (צילום: נוגה פייגה)

עבור הקונפוציאניים, כמו עבור שייקספיר, כל העולם במה ואנחנו שחקנים. ניתן לדמיין את הטקסים כמו התסריט שעל השחקנים להקריא. כאשר כל אדם דובק לטקסים, הוא כמו שחקן אשר קורא את התסריט בצורה דרמטית ויפה; כאשר כל האנשים מבצעים את הטקסים כראוי, ההפקה – שהיא הציוויליזציה – מתפקדת היטב.

ערך חשוב נוסף בתורתו של קונפוציוס היה היחסים – מקומו של אדם לפי ההגות הקונפוציאנית נקבע לפי מיקומו היחסי לפי האנשים איתם בא האדם באינטרקציה. לפי הקונפוציאנים, ישנם חמישה סוגים של מערכות יחסים: שליט-נתין, אב-בן, בעל-אישה, אח גדול-אח קטן וחבר-חבר. על אף שמדובר במערכת היררכית באופן מובהק, להבדיל ממערכות היררכיות אחרות הקשרים הקונפוציאנים הם דו-כיווניים והדדיים. כך למשל כפי שלבן יש חובות כלפי האב (לכבדו, לעזור לו בעת זקנה), כך לאב יש חובות כלפי הבן (לשמור עליו בילדותו, לחנכו). לכן נאמר בטקסט הידוע "קלאסיקת שלושת הסימניות" 三字經: "אב שאוכל אך לא מלמד, הוא אב לקוי" (養不教,父之過).

הקשרים החברתיים אשר ביססה ההגות הקונפוציאנית לעיתים יצרו מתחים בתוך החברה הסינית. כאשר ניצבו אנשים במתח בין חובתם לקיסר ובין חובתם להוריהם לעיתים קרובות נכלאו למתח פנימי וחברתי. כך לדוגמא המלומד ומהצביא דז'נג גואו-פאן (曾国藩) מהמאה ה-19 מצא את עצמו בדילמה, כאשר התבקש מהקיסר לצאת לדכא מרד בזמן שביצע מנהגי אבלות על אמו. בתחילה סירב לבקשת הקיסר, אך לאחר שאביו ביקש ממני להתגמש בחובותיו כלפי אמו, כדי למלא את חובתיו לקיסר ולקיסרות, קיצר את זמן האבל ויצא למלחמה.

מלומדים, קיסרים ובחינות

"שליפים" של תלמידים בבחינות הקיסריות. בחינות מפרכות שלמדו להן מילדות (צילום: נוגה פייגה)

במהלך שושלת חאן (202 לפנה"ס – 220 לספירה) התורה הקונפוציאנית נהפכה לתורה הקיסרית של השושלת. המעבר מהגות פילוסופית בלבד להגות קיסרית בעלת תפקיד מרכזי בפוליטיקה השפיע רבות על ההתהוות של הקונפוציוניזם במהלך אלפיים השנים שבאו לאחר מכן.

אחד המאפיינים הבולטים והייחודיים לתרבות הסינית, אשר התגבשו במידה רבה תחת התורה הקונפוציאנית, הינו המקום של המלומדים בחברה ובפוליטיקה הסינית. אותם מלומדים, אשר כונו מלומדים-פקידים (士大夫), ניהלו את המדינה הסינית מדרגותיה הנמוכות ביותר ועד לגבוהות ביותר מסביב לקיסר. הקיסר עצמו, נחשב לראשון המלומדים וקיבל מעמד של "חכם קונפוציאני" (聖).

הפילוסופים הסינים לא היו ברובם אנשי אקדמיה, אלא מדינאיים אשר השתתפו בהליך הפוליטי והחזיקו עמדות מפתח בקיסרות. לדוגמא ההוגה החשוב דז'ואו דון-אי (周敦頤) היה בכיר במנהל של מספר נפות, ודז'ו ש'י (朱熹) היה מפקד מחוז צבאי ואף פיתח יריבות עם ראש הממשלה בזמנו. השילוב בין התפקידים יצר מגוון של יצירות מפרי עטם, ולצד כתבים פילוסופיים ניתן למצוא מזכרים שכתבו אודות כלכלה, חקלאות וביטחון.

אין ספק שהעובדה שההוגים הקונפוציאניים נדרשו לתת תשובות גם בנושאי המדינה השפיעה רבות על ההתפתחות הקונפוציוניזם מצד אחד, ועל הקיסרות הסינית מצד שני. דוגמא לכך ניתן לראות בתפיסת העולם כלפי מדיניות חוץ של הקיסרות הסינית. כפי שעבור קונפוציוס בין בני המשפחה ובין הקיסר יש קשרים מיוחדים, כך גם ההוגים הסינים תפסו את הקשר בין הקיסרות הסינית והמדינות שסבבו אותה. הקיסרות הסינית, לפי תפיסתם, עמדה במרכז העולם, והמדינות סביב היו צריכים לכפוף את עצמן אליה. למדינות אלו, כגון קוריאה, יפן ו-וייטנאם היו חובות כלפי הקיסרות הסינית. בתורה, לקיסרות הסינית היו חובות כלפי ממלכות אלו, בדומה לקשר בין אב ובן, קיסר ונתין.

אך כעת עולה השאלה, כיצד איתרו את המלומדים הסינים עבור עמדות שונות בקיסרות? כדי לענות על צורך זה התפתחו בסין הבחינות הקיסריות. מדובר במערכת בחינות אשר עמדה בליבה של התרבות הסינית מהמאה השנייה לפנה"ס ועד לתחילת המאה ה-20. בחינות אלו עברו שינויים רבים במהלך השנים, ובתקופות שונות שמו דגשים שונים על נושאים ומאפיינים שונים של הבחינה – אך האופי של הבחינות השתמר במהלך ההיסטוריה. מדובר בבחינות ארוכות ומתישות, אשר נדרשו שנים רבות של לימודים כדי להתכונן אליהן. לרוב החלו ללמוד אליהן עוד בגיל ילדות והמשיכו ללמוד עד שנות ה20 המוקדמות, כאשר רבים לא הצליחו לעבור את הבחינות גם לאחר שנות לימוד רבות אלו.

כאשר אדם היה עובר את הבחינה הראשונה, הוא היה מקבל תואר אשר איפשר לו לעבוד במשרות זוטרות במערכת המדינית. אז הוא יכול היה לגשת לבחינה אשר איפשרה לו לעלות בסולם הבירוקרטי. הבחינה האחרונה נערכה אצל הקיסר עצמו, והמוכשרים ביותר אשר עברו אותה יכלו לתפקד כשרים וכפקידים בכירים בנפות.

קונפוציוס במאה ה-21

"קונפוציוניזם הינו הכרחי להבנת המאפיינים הלאומיים של הסינים, כמו כן השורשים ההיסטוריים של העולם הרוחני של הסינים בני זמננו" – נשיא סין, ש'י ג'ין-פינג

מקדש קונפוציוס בנאנג'ינג. אחד האישים המשפיעים ביותר על החברה הסינית (צילום: נוגה פייגה)

הקונפוציוניזם עבר כברת דרך במשך 2,500 השנים האחרונות. במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, הוגים סינים רבים הפנו עורף למסורות הקונפוציאניות, והאשימו מסורות אלו בדעיכה של החברה הסינית במהלך תקופה זו. במהלך שנות ה-60 וה-70, במהלך מהפכת התרבות, המסורות הקונפוציאניות נקשרו בעייני הקומוניסטים הסינים לדיכוי ומעמדיות. יש אלו שיטילו ספק בכך שישנו קשר של ממש בין ההוגים הקונפוציאניים הקדומים והקונפוציוניזם כפי שנתפס בחברה הסינית כיום.

אך כל הניסיונות לדחות ולחסל את המסורות הקונפוציאניות בסופו של דבר נכשלו. אין ספק, שכמו כל מסורת דתית והגותית, הקונפוציוניזם השתנה במהלך ההיסטוריה, אך זאת משום שמדובר בתורה חיה ונושמת אשר מסתגלת לעולם סביבה. האתגרים אשר ניצבים בפני הסינים במאה ה-21 שונים מאלו שניצבו בפניה במאה ה-5 לפנה"ס, ולכן גם הפתרונות שהסינים מחפשים שונים.

אך ערכי היסוד של החברה הסינית, נשארו, לפחות בחלקם הגדול, זהים. כיבוד הורים (ש'יאו 孝) הינו עדיין נושא מרכזי בסין המודרנית. מקומה של סין בעולם, כממלכה מרכזית, עדיין דוחף את מנהיגה של סין לנהוג באותן שיטות אימפריאליסטיות אשר הניעו את הקיסרים בשושלות של ימי הביניים והעת החדשה המוקדמת.

תהיה זו טעות לנסות לקרוא את מאמרות קונפוציוס ולנסות לנתח את החברה הסינית המודרנית רק לפי טקסט זה. אך תהיה זו טעות גדולה בהרבה לנסות להבין את התרבות, המדיניות והחברה הסינית המודרנית בלי ראשית לבחון היטב את השורשים העתיקים אשר קושרים את החברה הזאת לשלושת אלפים שנות ההיסטוריה אשר קדמו לה.

מארק טישלר
גר ברמת השרון. מתרגל בחוג למזרח אסיה בואניברסיטת תל אביב ומתמחה בתוכנית סין במכון למחקרי ביטחון לאומי. חוקר מדיניות ושלטון בסין המודרנית.

תגובות לכתבה