קיץ 2016 הביא עמו שיטפונות מהקשים ביותר שידעה סין בהיסטוריה שלה. ב-20 ביולי, הגשמים שיתקו כמעט לחלוטין את התנועה ברחובות בייג׳ינג. בין שלל הפרסומים שדיווחו על מימדי ההרס בעיר, צצו גם ידיעות שאחד המקומות הבודדים בבייג׳ינג שלא ניזוק מההצפות היה המתחם של העיר האסורה, הודות למערכת הניקוז שלה. לכאורה, אין בפיסת המידע הזו משהו יוצא דופן – המתחם כולו בנוי על שטח משופע, והבדלי הגובה בין החלק הצפוני והדרומי של הקומפלקס מגיעים לכמעט 2 מטרים. מה שכן היה מרשים, הוא שמדובר במערכת הניקוז המקורית שנבנתה לפני מאות שנים. ל-30 אלף המבקרים שלמרות המבול טרחו לבקר בעיר האסורה באותו יום נתגלה מראה נדיר: מפיהם של עשרות מרזבים מגולפים מאבן בצורה של ראשי דרקון, התנקזו בבת אחת כל מאגרי המים שהצטברו במפלס העליון בשטח שסובב את אולם ההרמוניה העילאית ויצרו תמונה מרהיבה של דרקונים יורקים מים לכל עבר. העיר, שנבנתה במשך 14 שנים מ-1406 עד 1420, על ידי מאה אלף בעלי מלאכה ומיליון פועלים ואכלסה בין חומותיה 24 קיסרים, מציינת השנה (2020) 600 שנים להיווסדה.
צילום: אלכס ליבק
כמו היין והיאנג, סין היא מדינה של ניגודים משלימים ולא ישות אחת מוחלטת. הפערים בניגודים האלה כל כך עצומים, שאני נוהג לומר עליה שהיא המדינה הקיצונית בעולם. ישן מול חדש, עבר מתערבב עם עתיד, קיסרים על תקן אלים מול פשוטי עם חסרי כל. כדי לחזק את הטיעון הזה, העיר האסורה שעד לשנת 1925 לאף נפש חיה לא הותר להיכנס או לצאת ממנה ללא רשות מהקיסר, היא כיום האתר ההיסטורי הכי מתויר בעולם. בשנת 2018 ביקרו בה 17 מיליון איש. לשם השוואה, לארמון ורסאי, במקום השני, הגיעו 8 מיליון.
במטרה לצמצם את הנזק שנגרם מכמות כל כך גבוהה של אנשים הוחלט בשנת 2015 להגביל את מספר המבקרים ביום ל-80 אלף (דמיינו את כל תושבי טבריה וצפת באים בו זמנית לסיור בארמון הקיסר). בפעמים הראשונות שלי בעיר האסורה מצאתי את עצמי מחכה בסבלנות על גבול היאוש מהזרם הבלתי פוסק של תיירים סינים עם מקלות סלפי שנכנסים בדיוק לפריים שאני מנסה לצלם. אלה היו הרגעים שתהיתי אם צמד המילים ״העיר האסורה״ בעצם מרמז שאסור להתקרב לשם בסופי שבוע וחגים.
צילום: אלכס ליבק
צילום: נועם נתן
ברגע שעוברים בדלתות העצומות שצבועות באדום עם העיטורים המוזהבים, התחושה היא שנכנסים בשער אל מימד אחר ויוצאים לסין הקיסרית. המוני המבקרים פתאום הופכים למשרתים, סריסים, פקידים ואנשי צבא. הבגדים מתחלפים לחלוקי משי, הטלפונים הסלולרים למניפות והשיחות הופכות ללחישות. היה פה עולם אחר, עולם שפעל בכללים של יחסי אדם ואל אנושי וכל המשתמע מכך – מרבית האנשים שחיו בעיר האסורה לא הורשו להסתכל ובטח שלא לשוחח עם הקיסר. בין אלפי החדרים נרקמו מזימות ותככים, סיפורי אהבה ויריבויות, נשותיו של הקיסר קיוו לזכות בליבו ולהבטיח לעצמן חיי נוחות ובו זמנית חיו בפחד קבוע מהתנקשות שהוזמנה בידי מאהבת קנאית מתחרה. אמצעי האבטחה היו קיצוניים עד לרמה כזו שהקיסר ישן בכל לילה בחדר אחר ומעולם לא אכל או שתה לפני שאחד מסריסיו וידא שלא מנסים להרעיל אותו. הסריסים, אולי הגיבורים הטראגים של התקופה, היו שבויי מלחמה או נערים צעירים שהגיעו מבחירה, או נמכרו בידי משפחותיהם כדי להימלט מחיי עוני ורעב. ההשלכות הפיזיות והמנטליות של הסירוס היו קשות וכללו בריחת שתן קבועה (ישנו ביטוי סיני ״מסריח כמו סריס״), שינוי קול ומבנה גוף חלש. בפועל, הסריסים היו האנשים הקרובים ביותר לקיסר ובמקרים מסוימים אף נהגו לקבל החלטות בשמו. 8 עונות של ״משחקי הכס״ נראות כמו טריילר של חצי דקה ביחס למאות השנים של שלטון קיסרי שפעל לפי ההנחיות שהגיעו מ"מעלה המלך", כלומר העיר האסורה.
צילום: נועם נתן
צילום: אלכס ליבק
צילום: נועם נתן
אחד הביקורים הכי זכורים שלי התרחש בעת שהצלם אלכס ליבק בא להציג תערוכה בבייג׳ינג. כשהציעו לי לעשות לו סיור קפצתי על ההזדמנות בלי לחשוב פעמיים. בתור צלם חובב שכל שבוע התרגל לראות תמונה של ליבק בעיתון ״הארץ״, ידעתי שזו הזדמנות חד פעמית לראות גאון בפעולה.
במונית בדרך לשם סיפרתי לו בקצרה על העיר. הוא שקע במחשבות בשעה שתיארתי את המסות, הפקקים האינסופיים וזיהום האויר. הידיעה שמותר לעשן בכל מקום הצליחה קצת לרומם את רוחו. כבר בשער הכניסה אני מגלה חיה אחרת: כמו צייד, אלכס מתביית על האובייקטים שלו, מצלם בזריזות וזז ממקום למקום. אני מתקשה להדביק אותו וגם לצלם. בשלב מסוים הוא מעיר לי ״איך תתפוס את הרגע כשכל שניה אתה מדליק ומכבה את המצלמה? תשאיר אותה דלוקה״. הוא מניף יד בביטול כשאני מקטר על כך שהבטריה תיגמר ומכריח אותי להסתובב בלי מכסה עדשה. ״אתה צריך להיות מוכן לרגע״ הוא חוזר שוב. בזמן שאני מחכה לשווא לרגע בו לא יעבור אף אחד בשוט הנקי שלי, עושה רושם שאלכס הולך בכוח לאן שההמון נמצא.
צילום: אלכס ליבק
צילום: נועם נתן
צילום: נועם נתן
להפתעתי הרבה הסינים, שמסיבות מובנות לחלוטין לא ממש מרגישים חופשיים מול המצלמה, משתפים איתו פעולה לגמרי ואפילו משחררים חיוך בזמן הצילום. באחת מהפסקות הסיגריה אני שואל אותו איך יכול להיות שאנשים ככה מוכנים שזר יצלם אותם. ״תסתכל עליי ועל המצלמה שלי״ (Fuji x100 s) הוא מסביר, ״אנשים רואים איש זקן וחביב עם מצלמת דמוי פילם מפעם ולא מרגישים מאוימים. סביר להניח שאם הייתי מחזיק מצלמת פול פריים גדולה ביד עם עדשה מפלצתית הם לא היו מרגישים בנוח״. לימים כשהחלטתי לרכוש מצלמת פוג׳י קומפקטית, נזכרתי בטיעון הזה.
אלכס ליבק בעיר האסורה (צילום: נועם נתן)
צילום: אלכס ליבק
צילום: נועם נתן
קצת לפני השעה 17:00, כשהכרוז מבקש מהמבקרים לסיים את הביקור, אני מצליח לתפוס כמה שוטים מוצלחים. הסינים ממושמעים ובבת אחת ההמון פונה לשער הצפוני אל עבר היציאה. אלו הרגעים האופטימלים למי שרוצה לצלם חצר מלכותית בלי אנשים בפריים, השקט ששורר באותם רגעים הוא קסום. יש משהו גם עצוב בידיעה שבערב, המקום הזה ששקק חיים הופך לעיר רפאים נטושה וסגורה עד לשבע בבוקר למחרת.
צילום: נועם נתן
כמה טיפים שימושיים לכל מי שמתכנן לצלם בעיר האסורה בפרט ובמקומות הומים בכלל:
1. המנעו ככל האפשר מהגעה בסופ״ש ונסו בעיקר לבקר בימי חול, אז כמות המבקרים פוחתת משמעותית. מאותה סיבה, הימנעו מביקור ב״שבוע הזהב״, הלא הוא החג הלאומי במהלך אוקטובר שבו מאות מיליוני סינים יוצאים לטייל.
2. למי שמגיע לעיר האסורה בעיקר בשביל לצלם (ופחות בשביל סיור במקום), רצוי להכנס בסביבות 15:00, מהסיבה הפשוטה שרוב התיירים הסינים יחזרו הביתה ב- 16:00 כדי להתכונן לארוחת הערב. שעות אחר הצהריים טובות יותר גם מבחינת תאורה ומזג אוויר. החיסרון הוא שכמות הזמן מוגבלת לשעתיים עד שהקומפלקס נסגר ואח״כ גם מתחילים הפקקים בבייג׳ינג.
3. שימו לב שבקיץ העיר האסורה פתוחה עד 17:00 ובחורף עד 16:30 והכרטיסים נמכרים עד שעה לפני הסגירה.
4. במידה ומזג האויר נוח ואין זיהום, מומלץ לחצות את הכביש אחרי היציאה מהשער הצפוני ולעלות למעלה לגבעת הפחם חצי שעה לפני השקיעה. מדובר בעליה קצרה אך אינטנסיבית לפסגה, שם תזכו לצפות בנוף מרהיב של בייג׳ינג. עוד נקודה מומלצת לצלמים לפני השקיעה נמצאת במגדל הצפון מזרחי, במרחק של כמה דקות הליכה מהיציאה מזרחה תראו את המגדל על פני המים. נקודה זו פופולרית במיוחד אצל זוגות שבאים להצטלם לפני החתונה עם תלבושות מסורתיות.
5. אם אחרי הביקור עדיין יש לכם אנרגיה, במרחק של שני ק״מ דרומית משער מרידיאן נמצא המרכז הלאומי לאמנויות הבמה. הקונסטרוקציה המרהיבה שנחנכה בשנת 2007 ונקראת בפי המקומיים ״הביצה״, מהווה אנטיתזה לבניה הסינית המסורתית ומייצגת את הצד המודרני והחדשני יותר של סין. האדריכל הצרפתי פול אנדרו תיכנן את המבנה בסגנון יין ויאנג עם ההשתקפות על המים שגם מדמה וילון שמוסט על במה. בלילה המקום כולו מואר בתאורה מתחלפת ובהחלט מספק הזדמנות מצויינת לבחון את כישורי הצילום שלכם. ניתן גם להכנס פנימה ולהתרשם מהפאר והגודל של היכל האופרה, היכל הקונצרטים ושאר המתקנים שנמצאים בתוך המרכז.
צילום: נועם נתן