ב-25 במאי 1966 תלתה יואן-דזה ניה, מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת בייג'ינג, מודעה גדולה על קיר חדר האוכל של האוניברסיטה, ובו היא מאשימה את נשיא האוניברסיטה בפעילות בורגנית אנטי-מהפכנית. "האוניברסיטה כולה נמצאת בידיים בורגניות המתנגדות למהפכה" הזהירה ניה. היא קראה לקוראים "להרים גבוה את דגלו האדום האדיר של מחשבת מאו ולמעוך כל מזימה לרביזיוניזם". ניה ודאי לא שיערה את ההשפעה שתהיה לפוסטר הפשוט שתלתה: יו"ר מאו בכבודו ובעצמו העלה על נס את דברי הצעירה, ובאותו הערב שודרו דבריה ברדיו בכל רחבי המדינה. תלמידים בכל רחבי סין החלו להתאגד למליציות אלימות ולפנות נגד מוריהם, תולים פוסטרים גדולים המאשימים את הוריהם ושכניהם בפעילות אנטי-מהפכנית. סין עתידה תהיה להיכנס למערבולת של עשר שנים של רצח, הרס וחורבן – אבל גם של התחלה חדשה.
החודש מציינת סין – בשתיקה רועמת – 50 שנים לפריצתה של מהפכת התרבות. כשמסתובבים היום בסין קשה לדמיין את ימי המהפכה הקשה: שנים של פיתוח כלכלי הפכו את המדינה למעוז הקפיטליזם העולמי, והפערים החברתיים בין עשירים לעניים צומחים מדי שנה. אם בסין הענייה של שנות ה-60 היה מספיק להיות בעל קיוסק כדי להיחשב "מתנגד למהפכה", בסין של 2016 מספיק להיות בעל פרארי כדי להיחשב למודל לחיקוי. אך מתחת למותגים הנוצצים והחיים המהירים מסתתרות התוצאות של המהפכה: הן נטועות עמוק בכל מקדש ואתר היסטורי, שמיצגיו המשוחזרים הם זכר תמידי לאוצרות שאבדו; הן מושרשות באמנות המודרנית בסין, שצבעי האדום הבוהק והפונטיקה של כרזות התעמולה מלוות את אמניה עד היום; ויותר מכל הן נמצאות בליבם של כל הורה, סבא וסבתא בסין, שרואים כיצד ילדיהם ונכדיהם גדלים בסין שונה לחלוטין. לציון 50 שנים לפריצת מהפכת התרבות, TravelChina בפרויקט מיוחד על האנשים והפסיכולוגיה מאחורי האירוע המכונן ביותר בהיסטוריה המודרנית של סין.
היום בו הצלצול נדם
באופן רשמי, הייתה מהפכת התרבות (1966-1976) מלחמת מאסף נגד "שאריות הקפיטליזם" שנותרו בסין; מאחורי הקלעים, מדובר היה בניסיון של מאו לחזור למושב הקדמי, אחרי שהתכנית הכלכלית שהוביל בשם "הקפיצה הגדולה קדימה" הותירה את המדינה רעבה ומדממת. מאו ביקש לנצל את המהפכה כדי להחזיר את הקומוניזם הטהור ולדחוף למדינה נטולת מעמדות, אך גם כדי לטהר את ההנהגה מאנשים שדעותיהם נגדו לשלו. הוא הכריז מלחמה על "ארבעת הישנים": מנהגים, הרגלים, תרבות ורעיונות ישנים. המבוגרים לא ששו לפעול, אך הצעירים בכל המדינה –שעבורם מאו הזקן היה סוג של אל – התגייסו בשמחה למען המהפכה החדשה של סין.
פוסטרים מתקופת המהפכה, פי שהם מוצגים במוזיאון התעמולה בשאנגחאי (צילום: נוגה פייגה)
השאר כתוב בדפי ההיסטוריה: מדינה שלמה נפלה לתהומות של אלימות וחורבן. בתי הספר והאוניברסיטאות בכל המדינה סגרו שעריהן, ומיליוני צעירים לבושים בבגדים צבאיים החלו לטייל ברחבי סין, משננים ציטוטים של מאו ומשפילים כל אדם שנחשד כ"בורגני". מרצים באוניברסיטה התאבדו, סבים הוכו על-ידי נכדיהם ובכירים מדיניים עונו למוות. המספרים המדוייקים לא ברורים, אך השערות מודרניות מדברות על למעלה ממיליון וחצי הרוגים במהפכה ועוד עשרות מיליונים שהוכו, הושפלו ועונו. תוך שנים בודדות נשרפו ונהרסו אלפי מקדשים עתיקים ואתרים היסטוריים, באבדה התרבותית הנרחבת ביותר שידעה סין מימיה. האלימות הלכה והתרחבה, ובמהרה החלו רבים להשתמש ברוח האלימה ובשיטת ההלשנות כדי לסגור חובות עם תלמידים אחרים או לסלק "מהפכנים" מתחרים. מאו איבד שליטה על נאמניו הצעירים, וחודשים ספורים לתוך הכאוס ניכר כי הממשלה, הצבא והמשטרה איבדו את השליטה המעשית במדינה.
למרות שהמהפכה המשיכה באופן רשמי עד מותו של היו"ר האגדי ב-1976, הספיקו למאו שנתיים של פרעות כדי להבין שהממשלה מאבדת שליטה על המדינה ולנסות להפסיק את הזוועות. בסוף 1968 הוא החליט להרגיע את הפרעות, ובשנים שלאחר מכן שלחה המפלגה למעלה מ-17 מיליון צעירים עירוניים נלהבים לכפרים הנידחים של סין כדי "ללמוד מהאיכרים הטהורים" – אך גם כדי לצנן את הרוחות הסוערות במדינה. האלימות אכן שככה, אך סין המשיכה להתנהל במצב חירום, עם אישתו של מאו והכנופיה שלה ככוחות הרסניים הממשיכים לטפטף הרס וחורבן דרך משרד התעמולה הסיני. עם מותו של מאו החלה המדינה להתייצב מחדש, אך השלכות המהפכה היו קטסטרופליות: הכלכלה עמדה מלכת והפוליטיקה הייתה משותקת לחלוטין; אנשים איבדו אמון בשכניהם, בחבריהם ובמשפחותיהם שלהם עצמם; סין איבדה דור שלם של בוגרי תיכון ואוניברסיטאות, בנזק כלכלי וחברתי שיראה אותותיו שנים רבות אחרי; וכדי להוסיף על כל אלו, בייבי בום מאסיבי בתקופת המהפכה הוסיף 100 מיליון איש לאוכלוסיית סין הענייה גם ככה. סין של סוף שנות ה-70 הייתה מדינה ענייה, מדממת ומפוכחת מסיסמאות – ומוכנה לשינוי אמיתי.
שרידים נדירים של הפוסטרים הגדולים, מוזיאון התעמולה של שאנגחאי (צילום: נוגה פייגה)
שלושה דורות, עשרות נרטיבים
אומרים שלכל איש יש סיפור, ובמקרה של מהפכת התרבות זה בהחלט נכון. "זו הייתה תקופה משוגעת, פשוט קטסטרופה" מספר ד"ר ג'ון-חואה ג'אנג, מרצה באוניברסיטת פריי בברלין. ג'אנג היה ילד צעיר כשהמהפכה פרצה, ובהגיעו לגיל 12 כבר כיהן כראש המשמרות האדומים בבית ספרו. "ביום בהיר אחד המורים איבדו לחלוטין את הסטטוס שלהם והילדים הפכו למורים. נדרשנו לחנך את המורים ולנהל את בית הספר בעצמנו. ככה מצאתי את עצמי בגיל 12 עם משרד ועיתון שאני מפרסם, אבל בלי לימודים אמיתיים." ג'אנג, כמו צעירים רבים מהתקופה, מתאר את ההתמסרות המלאה שנתנו הצעירים לרעיונותיו של היו"ר האגדי. "באמת האמנתי למאו שנוכל ליצור עולם חדש, ועבדתי מאוד קשה כדי להנחיל את הרעיונות הקומוניסטיים. לא היה לנו שום קשר לעולם החיצוני ושום גישה למקור מידע אחר. איך יכולנו להלחם עבור עולם חדש כשאנחנו אפילו לא יודעים מהו העולם הזה?"
ג'אנג נושא עימו את זיכרון הלהט והאלימות שאפיינו את המהפכה. "כראש המשמרות בבית הספר זה היה האחריות שלי להחליט מי קומוניסט טהור ומי 'בורגני'" הוא מספר. "הייתה לי תחושה של כוח ועוצמה בלתי-רגילה. היינו תולים בבית הספר פוסטרים גדולים שיוצאים נגד מורים ותלמידים. תלמיד שעישן סיגריה או התלבש בצורה שונה היינו מביאים אותו לבמה מול כולם ומכריחים אותו לומר שהוא חיה." בשל גילו הצעיר היה ג'אנג פעיל בתקופה המאוחרת יותר של המהפכה, דבר שלדבריו הציל אותו מהפעילות האלימה באמת ששררה ברחובות. "לא עיניתי או הרגתי, אבל שיימינג ומכות לתלמידים היו עניין שבשיגרה. אפילו המורים פחדו ממני". בזמן שאביו המוזיקאי הואשם בפעילות "בורגנית" ואולץ לנקות רחובות, ג'אנג ניסה לכפות את הדוקטרינה האדומה על שאר התלמידים. "אני זוכר במיוחד תלמיד שהופיע יום אחד עם תספורת שונה." הוא מספר. "אני זוכר שהתספורת נראתה מוזר ולא התאימה להלך התקופה, אז גזרנו לו את השיער בכוח ושמנו אותו על הבמה. זה היה הכוח של מאו – להניע צעירים תמימים לפי האג'נדה שלו."
ש'יאו, שאנגחאי. חלק מהדור האבוד של סין (צילום: נוגה פייגה)
ג'אנג, כמו רבים אחרים, העביר את ילדותו בעיסוקים פוליטיים הגדולים בהרבה מעבר לגילו הצעיר – בזמן שבתי הספר נסגרו לחלוטין או שימשו כמרכז לחינוך קומוניסטי. בעוד חלק מהצעירים הצליחו להתברג לאוניברסיטאות בשנים שאחרי המהפכה ולשקם את עצמם כמוהו, אחרים לא הצליחו ונותרו חסרי השכלה בסיסית. "אנחנו, בכל מובן, הדור האבוד של סין" מספר ש'יאו בכאב, יליד שאנגחאי בן 63. כאשר פרצה המהפכה היה ש'יאו ילד סקרן ומוכשר בן 13, מגיע מבית טוב בעיר הגדולה והמודרנית. אך כשבתי הספר נסגרו הוא נזרק ממערכת החינוך לעשור של הסתובבות חסרת מעש. לבסוף, עם שאיפות גדולות אך ללא חינוך בסיסי, הפך לחשמלאי. "תמיד מאוד אהבתי ללמוד, אבל לא היה לי איך. לאט לאט איבדתי את היכולת ללמוד עבור מקצוע, וזה הפך להיות לתחביב. בגיל 30 התחלתי ללמד את עצמי אנגלית, והיום אני דובר אנגלית, יפנית וצרפתית – הכל מלימוד עצמי לאורך השנים."
אובדן היכולת ללמוד הביא להשפעות פסיכולוגיות מרחיקות לכת על "הדור האבוד" של מהפכת התרבות, כולל האופן שבו הם עצמם מגדלים את ילדיהם כיום. לטענת ד"ר אורנה נפתלי מהאוניברסיטה העברית, הדחיפה של ילדים בסין העכשווית להישגים גבוהים בחינוך נובעת במקרים רבים מרצונם של ההורים שילדיהם ישיגו את מה שהם לא הצליחו להשיג – השכלה תיכונית ובהמשך גם תואר אקדמאי. "ילדות צעירות שגדלו במהפכה ואיבדו את האפשרות ללמוד הפכו להיות אמהות שדוחפות את ילדיהן למצוינות", היא מספרת. "הרעיון של 'ילדות מאושרת' עבור ילדיהן פחות מרכזי בעיניהן מהצטיינות בלימודים". ד"ר נפתלי מתארת במאמריה כיצד הריחוק שנוצר בין הילדים להורים בתקופת המהפכה, כשההורים היו עסוקים באסיפות-המונים ופגישות פוליטיות והילדים נותרים ללא השגחה במשך שעות ארוכות, יצר במקרים מסוימים גם ריחוק רגשי בין שני הדורות, שיהפוך את ילדי דור המהפכה להורים שמגלים מעורבות אינטנסיבית בחיי ילדיהם בסין של היום.
זיכרון קולקטיבי מושתק
עיתונים רבים דיווחו השבוע על ההתעלמות המוחלטת של הממשלה הסינית מהמהפכה – התעלמות שלטענתם נמשכת חצי יובל. במציאות, המפלגה הקומוניסטית יצאה נגד אירועי המהפכה כבר ב-1981, בהודאה נדירה בה נטען כי "האחריות המלאה על הטעות האדירה שנקראת 'מהפכת התרבות', טעות אדירה בקנה מידה של זמן ועוצמה, הינה של היו"ר מאו". השנים שאחרי המהפכה ראו שגשוג יוצא דופן של ספרות ואמנות הקשורות למהפכה, אותם עודדה ממשלתו של דנג ואשר זכו לכינוי "אמנות הצלקת". לכבוד ציון 50 שנים לפריצת המהפכה בחרה הממשלה לחזור ולהתייחס למאורעות, ובמאמר ב"עיתון היומי של העם" נכתב מטעמה כי "מהפכת התרבות לא הייתה קידום חברתי בשום צורה, לא תיאורתית ולא פרקטית. אסור לנו אף פעם לשכוח להפיק לקחים מהמהפכה."
מסעדה בסגנון "אדום". נוסטלגיה לתקופת מאו (צילום: נוגה פייגה)
אך מלבד הודאה זו, ניכר כי השיח הציבורי בנוגע למהפכה הולך ונחלש בעשורים האחרונים, ולא הפוך. השיח דומה לאירועים אחרים שהמפלגה הייתה רוצה לשכוח, גם אם בעוצמה מופחתת– הוא לא טאבו מוחלט, אך הוא גם לא מוצג בעיתונים או נידון בפורומים ציבוריים. עשר שנות המהפכה נעדרות גם מספרי הלימוד בבתי הספר, בהם לומדים ארוכות על הפיתוח של שנות ה-50 או המודרניזציה של סוף שנות ה-70 – אך לא על האירוע המכונן. "אני לא זוכרת שלמדנו בכלל על המהפכה" מספרת ליז, צעירה מווחאן. "אולי פסקה או שתיים שמספרות את האירועים בלקוניות". העדר המהפכה מהחינוך הפורמלי הוא אולי הנזק הגדול מכולם: בסקר שערך עיתון "פניקס" ההונג-קונגי שבוע שעבר, נבחנו מספר צעירים על הידע שלהם על המהפכה. מרבית הנשאלים ענו שהם אינם מבינים כלל במאורעות, וחלק אף ראו במהפכה כדרך טובה ל"ניקוי אורוות" וטענו כי היו מצטרפים למשמרות האדומים. הכתבה צונזרה שעות בודדות לאחר שהתפרסמה, ומעידה כי הממשל אמנם משחרר הצהרות בנוגע למהפכה – אך עדיין לא מעוניין שאחרים יעשו זאת.
יש בעיה מאוד קשה של שימור הזיכרון והנרטיב של התקופה, כי רוב הקורבנות חסרי השכלה" מסביר ג'אנג. "יש כל כך הרבה סיפורים אישיים, אך מעט מאוד אנשים יכולים למסגר את הסיפורים שלהם בקונטקסט ההיסטורי כי הם חסרי חינוך בסיסי. ככה צעירים גדלים במחשבה שהתקופה ההיא הייתה כיפית וקלילה, ובעוד היו לה צדדים כיפיים – מדובר בקטסטרופה בכל קנה מידה."
הצהרות הצעירים על צדדיה הטובים של המהפכה אינן מקריות. השינויים הכלכליים המהירים שעברה סין בשנים האחרונות הביאו לגל נוסטלגיה לתקופת מאו, ובכללה לתקופת המהפכה. "יש היום נוסטלגיה בקרב בני גילי לתקופה הזו, כי כולם אז היו עניים ולא היה מעמדות או שחיתות שלטונית" מספר ג'אנג. אחת העדויות לתחושות אלו היא הפופולריות הגואה של מסעדות בנושא "אדום" – מסעדות שכל העיצוב שלהן הוא בסגנון הקומוניזם תחת מאו. המסעדות אמנם מתיימרות להציג את סין של שנות ה-50, אך הפוסטרים שעל קירותיהן – והמלצריות הלבושות כמו צעירות ממשמרות המהפכה -מרמזות לתקופה אחרת. 50 שנים אחרי, והמהפכה האנטי-קפיטליסטית הפכה לפארק שעשועים שמטרתו רווח כספי.
הוט-פוט דה-דווי-ג'אנג, מסעדה בסגנון "אדום" בשאנגחאי. מיסחור של המהפכה שיצאה נגד מיסחור (צילום: נוגה פייגה)
אך הנוסטלגיה אינה מוגבלת לרעיונות הקומוניזם או המעמדות – הרבה מצעירי המהפכה פשוט רואים אותה כתקופה הטובה בחייהם. "אבא שלי כל הזמן מדבר בערגה על התקופה של מהפכת התרבות" מספרת שרון, צעירה סינית מחונאן. "התקופה שלו בכפר הייתה תקופה של שיחרור, ריחוק מהמשפחה והתבגרות. עד היום החברים הכי טובים של אבי הם אלו שהכיר בכפר בתקופת המהפכה. הם נפגשים כל שנה ונוסעים יחדיו לכפר לשחזר את התקופה הזו. הוא קורא לשנות המהפכה התקופה היפה בחייו." ג'אנג, מצד שני, מתאר את המעבר לכפר כחוויה קשה ומיותרת, אך גם ככזו שלוותה בתגליות חדשות על ההון האנושי של סין. "אחד מהתפקידים שלי כראש המשמרות היה לעודד צעירים לרדת לכפרים, ורציתי כמובן לשמש דוגמא אישית. החלטתי יום אחד לקום ולנסוע לכפרים העניים במחוז אנחווי שליד שאנגחאי." ג'אנג מספר על העוני הבלתי-נתפס שנפרס מולו, שעות ספורות מהעיר המודרנית בה חיי. "לא היה שם אוכל, חשמל, כלום. למשפחה שנשארתי אצלה היה זוג אחד של מכנסיים, וכל פעם שמישהו יצא הוא היה לובש את המכנס. זוג אחד! בשאר הזמן הם היו תקועים בבית, ערומים. נשארתי שם חודשיים וכמעט רעבתי."
בסופו של יום, ייתכן כי השיח המגומגם בנוגע למהפכה משקף במידה מה את רגשות הציבור לגביה. ספרי ההיסטוריה מתעסקים במהפכה כצעד פוליטי וחברתי של מאו, אך מאורעות היום-יום של המהפכה – והקלות היחסית שבה הן התרחשו – הותירו מאות מיליוני סינים עם שאלות מהותיות על חבריהם, על משפחתם וגם על עצמם. כיצד המצב הגיע לכזו קיצוניות? מדוע היה כל כך קל לצעירים להכות, להשפיל ואף לרצוח את שכניהם ואת מוריהם? איך הגענו לפולחן אישיות כל כך קיצוני? עבור צעירי המהפכה, היום סבים וסבתות בגילאי ה-60 וה-70, השאלה הקשה מכולן עדיין נותרה פתוחה: האם אני הקורבן, או הבריון? "גם וגם" עונה ג'אנג בעצב. "היינו צעירים ולא ידענו אחרת, אבל זה לא משנה את העובדה שצעירים עינו ורצחו אנשים אחרים. חלק מהמשמרות האדומים החלו להתנצל בשנים האחרות בפני מי שפגעו בו. רבים לא מבינים מה הערך של סתם סליחה, אך בעיני זה עדיף מכלום. למזלי לא עינתי או רצחתי אף אחד, אך אם הייתי פוגש את התלמידים שהיו איתי אז – בהחלט הייתי מתנצל בפניהם."