האם יהודי סין נראו סינים? האם נראו אירופים או אסיאתיים? מהיכן הגיעו ולהיכן נעלמו? שאלות אלו צפות ועולות היות והורגלנו שהיהודים בארצותיהם נראו כתושבים המקומיים – כמו אלו הגיאורגים, הכורדים, היוונים, הרומנים או המרוקאים. אך יהודים שנראים סינים הם מחזה נדיר שקשה לקבלו, ויהדות סין היא מקרה מיוחד.
במשך יותר מאלף שנה התפתחו שלוש קהילות יהודיות בסין, השונות זו מזו הן באופן ההגעה והן באופן ההיטמעות בחברה הסינית המקומית. אלו הן קהילות דרך המשי, קהילת חרבין במנצ'וריה וקהילות שאנגחאי. חלקן עתיקות, מראשית התהוות סין הגדולה, וחלקן צעירות – שחברו להיסטוריה של סין רק בראשית העת החדשה כאשר התחזקו הקשרים בין אירופה וסין במאה ה-19.
יהדות קאיפנג: יהודים בנתיבי דרך המשי
אקזוטיקה והיסטוריה, מעצמות ובודהיזם, שווקים ונאות מדבר נידחים שזורים אלו באלו לאורך נתיבי דרך המשי. דרך המשי, או נתיבי דרך המשי, הם מערך של דרכים שחצה את מדבר טקלאמקאן ורכסי הרי אלטאי אל עבר מרכז אסיה, פרס וממנה לאנטוליה וקונסטנטינופול. נאות המדבר היו תחנות הדרך בהן עברו וחנו שיירות הגמלים ועימם סוחרים, נוסעים והרפתקנים וכאן נחקקו מסעותיהם בציר הדרך בין מזרח ומערב. כמות המידע בנושא קהילות היהודים על דרך המשי, מהן נוצרה יהדות סין, אומנם דלילה ומקוטעת, אך מאפשרת לשרטט תמונה טובה של 'איי התיישבות' בנאות המדבר והתחנות בואכה לסין.
נאות המדבר בטורפן, על דרך המשי (צילום: זאביק רילסקי)
שיא הפריחה של דרך המשי היה בימי שושלת טאנג המפוארת (618-907), כאשר אט אט נפתחו גבולות הקיסרות הסינית למערב אל מרחבי מרכז אסיה. מאזור זה התחילו לחדור אל סין סוחרים, רעיונות, המצאות, פילוסופיות ואמונות. יחד עימם הגיעו סוחרים יהודים נושאי בדי משי וברוקד, שיצאו מאזור פרס וכמו רבים אחרים הפגינו עוז וסקרנות על מנת לחצות את המרחבים העוינים והקשים למחיה.
לאורך נתיבי הדרך הם הותירו כרטיסי ביקור וסימני חיים באתרים היסטוריים, כמו אתר המערות של דונחואנג במחוז גאנסו. באתר זה נמצאו ציורי מערות בודהיסטיים בעלי חשיבות עולמית, אינספור מגילות עם כתבים בודהיסטיים מתורגמים ברובם, וביניהן גם המגילה הראשונה שנדפסה במכונת דפוס. מעבר לכך – נמצא ארכיון מכתבים ובו הגניזה האפגאנית שעל ציר דרך המשי הדרומית, גניזה בה נתגלו תפילת סליחות בעברית, דף מספר ישעיהו ביהודית פרסית כתובה ואיגרת מסחר בעברית.
דף בעברית שהתגלה במערות מוגאו (צילום: טל ניצן)
לעומת המידע המועט על יהודים שנעו לאורך דרך המשי, קיימת אינפורמציה רבה על קהילת קאיפנג. העיר לגדת הנהר הצהוב, בנתיב המזרחי של דרך המשי, שימשה כבירת שושלת סונג הצפונית (960-1127) והייתה לעיר תוססת ולמרכז מסחרי כבר במאה ה-12. רוב המידע על הקהילה היהודית בקאיפנג הגיע מכתובות, מצבות אבן, מסמכים פנימיים של הקהילה ועדויות של מיסיונרים ישועים שהיו חוליית קשר בין תרבות אירופה וסין.
אין אנו יודעים את המספר המדוייק של היהודים שחיו בעיר, אך ידוע שהם עברו תהליך עמוק של סיניפיקציה, בדומה למיעוטים אחרים ברחבי הקיסרות, על ידי נישואים לנשים מקומיות, שינוי השמות העבריים לסיניים, קבלת מסורות מקומיות וחינוך ילדיהם באוירת המקום. יחד עם זאת, הם שמרו על מצוות רבות, כשרות ותפילה. המסורות הלכו ודעכו בתהליך איטי של התבוללות, עד שהמיסיונרים הנוצרים שמספרים על היהודים במאה ה 19 כבר מתארים אותם כלא שונים מן החברה הסינית, הן במראם והן במנהגיהם.
היהודים חיו בצמידות לקהילות מוסלמיות שנעו ממערב למזרח לאורך דרך המשי. נוסעים שעברו בערים ועיירות באזור מספרים על "מוסלמים תכולי כיפה." הכוונה היא כמובן ליהודים שחבשו כיפת תכלת להבדיל מהמוסלמים שחבשו כיפה סרוגה לבנה. שמות נוספים לקבוצה הייחודית הזאת של יהודים סינים היו "מנקרי הגידים" על שום טיפול והכשרת בשר, "כת קוראי כתבי הקודש" ו"חסידי התורה". גם בספרו השנוי במחלוקת של מרקו פולו מוזכרים יהודים על דרך המשי, ובטקסטים סינים מן המאה ה-17 נכתב "דת ישראל נוסדה בעבר הרחוק ראשיתה באדם צאצאו של פאן קו תשעה עשר דורות אחריו והמשכה בנח ובאברהם."
מוסלמים בסין. יהודים כונו לעיתים "מוסלמים תכולי כיפה" (צילום: זאביק רילסקי)
בלב קהילת קאיפנג התנשא 'בית האסיפות השבועיות'. מבנה ההתכנסות שימש כמרכז הרוחני של הקהילה, נבנה ונחרב מספר פעמים ולבסוף נהרס בשיטפון כשהנהר הצהוב עלה על גדותיו. ימי תור הזהב של הקהילה היו במאות ה-15-16, ימים בהם אינטלקטואלים מצאו קווי דמיון בין יהדות וקונפוציאניזם, בכדי למצוא מכנה משותף עם הפילוסופיה הסינית. בבית הכנסת נמצאו מצבות, סדור תפילה בסינית ותנ"ך בעברית. ג'יימס פין, הקונסול הבריטי לפלשתינה שלח משלחת מחקר לסין בכדי להתחקות אחר העקבות האבודים של הקהילה היהודית. אנשיו כתבו: "היהודים רכשו לעצמם הרבה תכונות אופי ומנהגים סיניים ולא יודעים לקרוא עברית, לא מלים את ילדיהם, הרבה נשואי תערובת וכי אין להם רב." בספרה "פאוני" שפורסם בשנת 1948 מספרת פרל באק אודות דמדומי הקהילה המתבוללת בסין. בעשורים האחרונים הייתה תחייה מסוימת לקהילה הזעירה בסמטאות קאיפנג, אך הרשויות הסיניות צמצמו את אפשרותם לאירוח וניהול טקסים מסורתיים.
יהודי חרבין שבמנצ'וריה
בשלהי המאה ה-19 נבנתה מסילת הברזל המזרח סינית, ששימשה שלוחה של הרכבת הטראנס סיבירית. השלטון המנצ'ורי של שושלת צ'ינג (Qīng cháo, 清朝, 1644-1911) העניק לרוסים זיכיון להנחת מסילת ברזל, מבצע שהקל על יהודים רבים מסיביר ורוסיה להגיע אל ה"מזרח הרחוק הרוסי", במיוחד לעיר חרבין, תוך שהם עזבו את בתיהם מחשש לפוגרומים ורדיפות. הקהילה התגבשה במהלך כ-15 שנים במספר גלי הגירה, בהם חיילים יהודים שערקו ונותרו בעיר וגם יהודים שהגיעו בימי המהפכה ובתום מלחמת העולם. קהילת היהודים הגיעה ל-25 אלף נפש ופרחה בעיר ובסביבתה. היהודים עסקו במסחר ומלאכה, חקלאות, בנקאות ורפואה. בעיר פעלו כל מוסדות הקהילה בכדי לתת שירותים לאלפי התושבים היהודים, ביניהם בתי כנסת, ספרייה, קרן קיימת, תנועות נוער וחברה קדישא. לאחר הכיבוש היפני של צפון סין וחבל מנצ'וריה, עזבו התושבים את העיר, עברו לערים אחרות והיגרו מעבר לים.
בית הכנסת של חרבין, היום (צילום: נוגה פייגה)
יהדות שאנגחאי: בין זוהר לפליטים
הקהילה הבגדדית הספרדית
המאה ה-19 הייתה בין הסוערות שידעה שסין: אירועי מלחמת האופיום, פלישת הזרים, פתיחת נמלים וחלוקת זיכיונות, תום עידן השושלות וראשית השינויים שהובילו למלחמת האזרחים במדינה. להבדיל מהיהודים של קאיפנג ודרך המשי שהגיעו ממרכז אסיה ופרס בדרך יבשתית, במחצית המאה ה-19 הגיעו בספינות מנמלי הודו יהודים שפעלו בקולוניה הבריטית ושהו שם למטרות מסחר. נמל היעד שלהם היה שאנגחאי הזוהרת, שהחלה להיות עיר קוסמופוליטית וכונתה 'פריס של המזרח'. היהודים הבגדדים הגיעו ממניעים מסחריים ועסקיים והיוו חלק מן הקהילה הבריטית והבינלאומית בעיר.
בין משפחות היהודים מבגדד צמחו שמות מפורסמים, בהן משפחת ששון שייצגו את חברת "דוד ששון ובניו", דוד בנג'מין, סלאח חארדון שהיה מעשירי העיר ומשפחת כדורי, שתרמו רבות לעלייתן של הערים הסינו-בריטיות שאנגחאי והונג קונג. מרבית המשפחות עסקו במסחר משי ואופיום, תיווך והשקעות בקרקעות ונדל"ן, ספנות וביטוח. בשיא פריחתה מנתה הקהילה כאלף חברים והייתה בעלת מוסדות פעילים ומרכזיים בהם שחיטה, חינוך, בית עלמין ופעילויות נוער. בלב הקהילה התנוססו שלושה בתי כנסת. הקהילה הבגדדית הייתה הקטנה ביותר, אך הותירה את רישומה הכלכלי והחברתי בעיר, והיא זו שקלטה את היהודים ה'רוסים' והפליטים האירופים שהגיעו חסרי כל ערב המהפכה הבולשביקית ובין מלחמות העולם.
הקהילה הרוסית בשאנגחאי
מספר גלי הגירה קטנים הביאו יהודים רוסים לעיר שנגחאי. הם התיישבו ברובע חונגקואו (hóngkǒu qū, 虹口区) והקימו קהילה משגשגת שבליבה בית כנסת ומועדון. כאן התקיימו הצגות, קונצרטים וחוגי ספרות, והוציאו לאור עיתון מקומי ברוסית לחברי הקהילה שפרסם ידיעות בנושאי אירופה וארץ ישראל. גם הקהילה הרוסית, כמו זו הבגדדית, ביקשה להקים בעיר את מושבה מבלי להתבולל במרחב הסיני.
פליטים ונרדפים בשאנגחאי
מוזיאון הפליטים היהודים בחונגקואו, שאנגחאי (צילום: נוגה פייגה)
קהילת הפליטים של שאנגחאי התגבשה בעקבות רדיפות היהודים בגרמניה ואוסטריה ובעיקר בעקבות ליל הבדולח. פליטים אלו הגיעו חסרי כל לעיר, וראו בה כתחנת מעבר לחיים טובים יותר באמריקה. דרכי ההגירה היו מגוונות: המרכזית מביניהן הייתה דרך השגריר הסיני בוינה חה פנגשאן (Hé Fèngshān, 何凤山), שהנפיק אשרות יציאה ליהודי אוסטריה ונחשב לשינדלר הסיני.
בשנת 1939 הייתה קהילת הפליטים לגדולה מבין קהילות היהודים בסין ומנתה כ-20 אלף נפש. כל הסיוע וארגוני העזרה לקהילת מהגרים זו הוקמו על ידי היהודים הבגדדים, הקהילה הרוסית והג'וינט. העניים בקהילה חיו ברובע חונגקואו, והם התאוששו כעבור זמן מועט, פתחו עסקים ועברו לרבעים אחרים בהם הרובע הצרפתי והרובע הבינלאומי – עוד בזמן שהמלחמה משתוללת באירופה. שימור התרבות היהודית המשולבת בעליית העסקים והמסחר היוו דגם לשיקום העולם היהודי מחוץ לאירופה הבוערת.
שינוי חד התרחש עם כיבוש שאנגחאי בידי היפנים ופרוץ מלחמת העולם בפסיפיק: העזרה הכלכלית המקומית והזרה נפסקו, והונהגו הגבלות תנועה על היהודים. נפתח האזור המיוחד המיועד ל"פליטים חסרי מדינה," וב-1941 נפתח "גטו שאנגחאי" (wúguó jínánmín xiàndìng dìqū, 无国籍难民限定地区), גטו שאמנם לא היה אכזרי כפי שהיו אלו באירופה, אך הגביל את תנועת היהודים, ואלו החלו להידלדל מנכסיהם. היהודים חויבו לשאת ביציאתם סיכת מתכת כחולה, סמל לתושבי הגטו.
תיעוד מדוייק של אירועי גטו שאנגחאי נכתב בספר "פרדה משאנגחאי," בו מגולל אנג'ל וגנשטיין את סיפוריהם של כמה מהפליטים הללו, הן באירופה שבה נרדפו עד חורמה והן בעיר שהיתה להם למקלט, ובסרט תיעודי מרתק שעלה ב 2002 ונקרא "גטו שאנגחאי" בו דנה ינקלוביץ-מאן ואמיר מאן נסעו לסין עם שני ניצולים ומצלמה כדי לצלם את האתר של הגטו היהודי ולשמוע סיפורים מהעבר.
מה נותר מהקהילות היהודיות בשאנגחאי?
מרבית יהודי סין עזבו את המדינה לקראת חילופי השלטון בסין ועליית המפלגה הקומוניסטית בשנת 1949. כיום נותרו יהודים בודדים ומשפחותיהם מהתקופה שעדיין מתגוררים בעיר, אך רבים מסמלי הקהילה עוד חיים ונושמים.
האתר המוכר ביותר ונקודת ציון של הקהילה היהודית בעיר הוא מלון הפיס (Peace Fairmont), שנמצא בפינת הבונד ורחוב נאנג'ינג (Nánjīng lù, 南京路). המלון הוקם בשנת 1929 על ידי ויקטור ששון והפך למרכז חברתי לעשירי עולם. עלו לבר הצופה לנהר הסואן ותרגישו שחזרתם לתחילת המאה ה-20. למשפחה היו עוד כ-30 מבנים ציבוריים ופרטיים ברחבי העיר, שהפכו לבתי ספר ומשרדים ממשלתיים.
בלב רובע חונגקואו מצוי אתר נוסף ברחוב דז'אנגיאנג (zhǎngyáng lù, 长阳路) בו שוכן בית הכנסת והמוזיאון היהודי. המקום מנציח את הקהילה היהודית ואת פועלו של השגריר הסיני בוינה חה פנגשאן שהציל אלפי יהודים. עיריית שאנגחאי נאותה לשפץ מספר אתרים לזכר הקהילה היהודית, בהם אוהל משה, בית הכנסת הקטן שעמד במרכז שכונת חונגקואו ונהפך למוזיאון היהודי. בנוסף מוקמה אנדרטה בגן הציבורי של השכונה שמספרת בקצרה על עבר הרובע. בית הכנסת הספרדי המרשים אוהל רחל, שנמצא בלב הרובע הצרפתי, משמש את הקהילה היהודית לתפילות וציון חגים עד היום.
מחוץ לשאנגחאי, ישנן מספר סמטאות בעיר קאיפנג שם ניתן לראות ציונים לזכר הקהילה. מלבד זאת ניתן רק למצוא עדויות בספרות, באנגלית ובסינית, בספרים שניתן למצוא גם ברחבי סין.