הכפרים של קאילי

העיירה קאילי (Kǎilǐ, 凯里) אשר ממוקמת בדרום מחוז גווידז'ואו (Guìzhōu, 贵州), היא אחד המקומות היותר ידועים במחוז הנידח – זהו מרכז התרבות של מיעוט המיאו. על אף שקאילי אינה מעניינת כשלעצמה, היא נקודת מעבר כמעט הכרחית לכפרי המיאו הרבים שמפוזרים באזור, כמו גם לאזורים אחרים במחוז.

טיול בגווידז'ואו. טראסות אורז במחוז הכפרי (צילום: יובל לוי)

מספר פעמים במהלך השנה נערכים בקאילי פסטיבלים ססגוניים ועליזים, שהם לבדם מהווים סיבה מעולה לחתוך ממסלול הטיול הרגיל ולהגיע לכאן. במהלך השנה מתקיימים יותר מ-70 פסטיבלים וחגים שונים באזור קאילי, רובם של בני המיאו וחלקם של מיעוטים שונים שחיים בסביבה. רוב החגים כוללים ביגוד מסורתי, ריקודים שונים, תיפוף על תופים, מלחמות שוורים, סעודות ושתיית יין אורז, תחרויות שונות, תהלוכות ועוד. החגים מתקיימים לפי לוח השנה הירחי של סין, ולכן המועד לפי לוח השנה הלועזי משתנה משנה לשנה. חלק מהפסטיבלים הפכו למאוד מרכזיים, מושכים אליהם תיירים רבים וזוכים לעידוד ממשלתי (שפוגע מעט באותנטיות שלהם), ואילו אחרים נחוגים בכפרים הקטנים והם יותר אותנטיים – אבל כולם מבטיחים חוויה מיוחדת במינה. בין הפסטיבלים החשובים ניתן למנות את חג לושנג, החג החשוב ביותר של בני המיאו הנחוג לרוב בסביבות פברואר; ראש השנה של בני המיאו, שנחגג סביב נובמבר-דצמבר; חג מלחמות השוורים של בני הדונג החל סביב מרץ-אפריל ו"חג אחות האורז" – חג שנחגג באביב שנחשב לחג האוהבים הקדום ביותר במזרח.

מיעוט המיאו

מבין קבוצות המיעוט הרבות של סין, מיעוט המיאו הוא אחד המיעוטים היותר מיוחדים ומעניינים שניתן לפגוש בה. בני המיעוט מפוזרים בכל דרום-מערב סין, בעיקר באזורים ההרריים במחוזות גואנגש'י, סצ'ואן, גואנגדונג, חוביי, חונאן ויונאן. ניתן אף למצוא את המיעוט במדינות נוספות בדרום מזרח אסיה, וביניהן וויטנאם,  לאוס, בורמה ותאילנד. אך הריכוז הגבוה ביותר של בני המיאו נמצא בדרום מחוז גווידז'ואו, המאכלס למעלה משלושה וחצי מליון איש – יותר ממחצית ממספר בני המיאו בסין.

בנות מיעוט המיאו. למעלה ממחצית בני המיעוט גרים בגווידז'ואו (צילום: יובל לוי)

למרות השם, מיעוט המיאו אינו קבוצה אתנית אחידה, אלא מגוון לא קטן של קבוצות אתניות שונות, ביניהם ניתן למנות את תת-המיעוטים Hmong, Hmub, Qo-Xiong, A-Hmao ועוד. לחלק מהקבוצות שמות קצת יותר ציוריים כמו החצאיות הארוכות, החצאיות הקצרות, מיאו שחור, מיאו לבן, מיאו הרים גבוהים וכן הלאה. חלק מתת-הקבוצות הללו לא מחזיקות במכנה תרבותי או היסטורי משותף חזק זו עם זו, אך במסגרת מדיניות ההכרה של הממשל הסיני במיעוטים השונים בסין הוגדרו קבוצות אלו יחד כאחת מ-55 קבוצות המיעוטים האתניים. הכללתם תחת בני המיאו נעשתה על-ידי בני החאן כבר לפני מאות שנים, ונועדה לתאר קבוצות שאינן חלק מבני חאן באזורי הספר הדרום מערביים של האימפריה. לא מפתיע, אם כך, שלא מעט מאותם תת-מיעוטים אינם מזדהים כלל עם תיאורם כבני מיאו. 

אך מאידך, ניסיון לקבל תשובה מחלק מבני המקום לגבי זהותם לעתים מתקבלת במשיכת כתפיים ובמבט שאומר: "מה אתה רוצה ממני?". חשוב לזכור גם כי לרוב הגדול של תתי-קבוצות אלה יש אכן כמה מאפיינים משותפים – ראשית, רובן דוברות שפות הקשורות למשפחת המיאו- יאו, השייכת למשפחת השפות הסינו-טיבטיות (גם אם לרוב בני כפרים שכנים לא יכולו לדבר זה עם זה בשפתם). שנית, רובן מאמינות במעין דת שמאנית- אנימיסטית אשר מקדשת את החיבור של האדם לטבע ולכוחות שונים של רוחות, שדים ואלים המקושרים לנהרות ולהרים השונים. בנוסף, יש לא מעט דמיון בלבוש הצבעוני, בתכשיטי הכסף המפוארים שלובשות הנשים, בעבודות היד השונות בהם מתמחים בני המיאו דוגמת אריגה, סריגה, הדפסי בד, תכשיטי כסף. למרביתן אף יש מטבח דומה, אשר מבוסס על אורז, ירקות מוחמצים, דג נהרות חמוץ- חריף ויין אורז.

בנות המיאו. מיעוט ססגוני המורכב מקבוצות רבות (צילום: יובל לוי)

מה עושים בקאילי?

כאמור, קאילי כשלעצמה אינה מעניינת במיוחד – הרבה בתים חדשים בסגנון קומוניסטי שנבנו כאן לאורך השנים, כמו גם המפעלים שבסביבות העיר, הופכים את המקום למאובק ולא מזמין. מצד שני, דווקא האותנטיות הזאת נותנת הצצה אמיתית לחיים בעיירות הספר הסיניות, אשר רוב המטיילים לא עוצרים לראות ולהכיר. ברחבי העיר פזורים שווקים חביבים ודוכני אוכל רחוב נחמדים, ובכל יום ראשון מתקיים בקאילי יום שוק תוסס במיוחד בו אפשר לראות את בני קבוצות המיאו והדונג השונות אשר מגיעים בתלבושות המסורתיות למכור מגוון ירקות ופירות, בגדים ובדים, יצירות אומנות וכלי במבוק וכו'.

טיול בכפרים של קאילי

קאילי מהווה בסיס מצוין לצאת ממנו לטיול בכפרי מיעוטי הדונג והמיאו הסובבים אותה. קאילי גם מציעה אופציות לינה ברמה גבוהה יחסית, ורבים משתמשים בה כבסיס לטיולי יום לכפרים בסביבה. מלבד לאנגדה וש'יג'יאנג, במרבית הכפרים אין הוסטלים רשמיים – אך פעמים רבות ניתן למצוא בית מקומי שיארח אתכם ללילה. למי שרוצה לחוות באמת את חיי בני המיעוטים באזור, מומלץ לדלג בין הכפרים ולהישאר ללון כל פעם בכפר אחר.

לאנגדה

בכפר הקטן לאנגדה (Lángdé, 郎德) ישנם בסך הכל כ- 500 תושבים מ-10 משפחות שונות, המשתייכים לתת-קבוצה של מיעוט המיאו שנקראים "החצאיות הארוכות", על שם החצאיות הארוכות שלובשות הנשים. הכפר עשוי בתי עץ בסגנון הבנייה הקלאסי של בני המיאו הבנויים על עמודים, ומכילים לרוב 2-4 קומות כאשר בתחתית הבית נמצאים החזירים או חיות המשק האחרות. עקב הקרבה היחסית לקאילי, המקום מושך אליו לאחרונה לא מעט תיירים וקבוצות שבאות לראות כפרים "אותנטיים", מה שכמובן פוגע באותנטיות של המקום. למרות זאת שווה להגיע לכאן לסיבוב של שעתיים-שלוש בכפר ובסביבה היפים, ואם יתמזל מזלכם תקבל את פניכם תזמורת של בני המקום עם כוס של יין אורז.

הגעה: הכפר הקטן נמצא כ-50 קילומטר ובערך שעה נסיעה צפונית לקאילי. אוטובוסים סדירים (40 דקות, 10 יואן) יוצאים מתחנת האוטובוסים של קאילי (Kǎilǐ kèchē zhàn, 凯里客车站).

מחיר כניסה: חינם.

דה-טאנג

הכפר דה-טאנג (Dàtáng miáo zhài, 大塘苗寨) שייך לתת-מיעוט המיאו בשם "החצאיות הקצרות" – שוב על שם לבושן של בנות השבט. החצאיות של המקומיות כל כך קצרות, שהן יכולות להתקצר עד לאורך של כ-10 ס”מ בלבד. הלבוש החושפני לכאורה מתוארך ביותר מ-600 שנה, וככל הנראה בא להתריס נגד השפעת בני חאן אשר סגנון הלבוש הנשי שלהם היה צנוע ו"מהוגן" מאוד וכלל חצאיות שהגיעו עד הרצפה. בניגוד לנשות החאן, בנות המיאו נהנו ממעמד גבוה יחסית ויותר שיוויוני לזה של הגברים, והן סירבו לקבל את התכתיבים החברתיים הזרים. הכפר החל גם הוא בתהליכי תיירות, וגם בו יש מופע קבלת פנים מקומי, אך ככל שתעמיקו לתוך הכפר ותסתובבו בין בתי הכפר העשויים עץ, תחושו כאילו חזרתם לעבר. מומלץ במיוחד לעלות על הגבעה המשקיפה על הכפר, משם נשקף נוף מרהיב של הכפר העתיק.

הגעה: הכפר נמצא כ- 45 ק”מ דרומית לקאילי. מתחנת האוטובוסים של קאילי (Kǎilǐ kèchē zhàn, 凯里客车站) יוצא בין 7:00-19:00 כל שעה בערך אוטובוס (40 דקות, 15 יואן)  לעיירה ליישאן (Léishān, 雷山), משם יש לקחת את מיניבוס המגיע בנסיעה קצרה אל דאטאנג.

מחיר כניסה: 30 יואן.

בנות המיאו בריקוד מסורתי בדה-טאנג (צילום: יובל לוי)

בנות המיאו בריקוד מסורתי בדה-טאנג (צילום: יובל לוי)

טראסות אורז בדה-טאנג (צילום: יובל לוי)

ש'יג'יאנג

ש'יג'יאנג (Xījiāng, 西江) הינו הכפר הגדול ביותר של מיעוט המיאו באזור הקרוב לקאילי, על כן הוא זכה לכינוי "כפר המיאו בן 1,000 הבתים" (One Thousand Household Miao Village, Qiānhù miáo zhài, 千户苗寨). זהו גם הכפר התיירותי ביותר, ולכן אין הרבה מלים טובות להגיד על המקום אשר הפך למסחרי ומשעמם עם חנויות משוכפלות וחסרות טעם. כאן תוכלו לפגוש הרבה נשים מקומיות בלבוש מסורתי במיוחד עבור התיירים, ריקודים מבוימים, ושתייה של זקנים במרכז הכפר שעושים זאת גם כן עבור התיירים כל יום מארבע וחצי עד חמש. כפר ש'יג'יאנג הוא אפשרות טובה למי שמחפש לצלם את בני המיעוטים בלבוש מסורתי, אך כיום קשה כבר להבדיל בין הנערות המקומיות לבין רבבות הסיניות שמתחפשות בלבוש המיאו ומצטלמות תחת כל פנס רחוב. הכפר עצמו מחולק על-ידי נחל לשני חלקים – האזור המזרחי והישן יחסית, והצד המערבי המשופץ והמתוייר יותר. הסיבה המרכזית להגיע לצד המערבי היא כדי להשקיף על צדו המזרחי של הכפר. אם החלטתם להגיע לש'יג'יאנג, מומלץ בחום לצאת מהכפר אל טרסות האורז וההרים מסביב, לראות את המקומיים שמעבדים את השדות ולערוך פיקניק בנקודת תצפית יפה על אחד ההרים מסביב.

הגעה: אוטובוסים סדירים (שעה וחצי, 20 יואן) יוצאים מתחנת האוטובוסים של קאילי (Kǎilǐ kèchē zhàn, 凯里客车站).

מחיר כניסה: 100 יואן; אוטובוס משער הכניסה אל תוך הכפר (2 ק"מ) עולה 20 יואן, אבל ניתן גם ללכת ברגל.

ש'יג'יאנג (צילום: יובל לוי)

ש'יג'יאנג (צילום: יובל לוי)

דז'ן-יואן

העיר העתיקה של דז'ן-יואן (Zhènyuǎn, 镇远) היוותה במשך מאות שנים את אחד ממרכזי התרבות של בני המיאו. העיר בנויה כמעט כולה מאבן ויושבת על נהר וויאנג, שחוצה אותה לשניים. בעיר ובסביבתה ניתן למצוא עשרות רבות של אתרים היסטוריים, מקדשים, ארמונות, בתים, גנים, חצרות, נקודות תצפית ועוד. המקום המפורסם והמרכזי ביותר בעיר העתיקה הוא מקדש "מערת הדרקון השחור" (Qīnglóng dòng, 青龙洞) אשר נבנה בתקופת שושלת מינג ומשתרע על שטח של 21,000 מ”ר. מתחם המקדש כולל פגודות, מקדשים והיכלים בסגנון סיני עם השפעות מקומיות, שמשתלבים בטבע בצורה מעוררת השתאות. יש לא מעט מקומות להסתובב באזור, מומלץ לקחת סירה בנהר או להסתובב עצמאית בין רחובות האבן של העיר העתיקה.

הגעה: דז'ן-יואן ממוקמת צפון מזרחית לקאילי. ניתן להגיע ברכבת מגוויאנג (4 שעות, 40 יואן) או מקאילי (שעה ורבע, 15 יואן). מתחנת האוטובוסים של קאילי (Kǎilǐ kèchē zhàn, 凯里客车站) גם יוצאים אוטובוסים סדירים (כשעה וחצי, 35 יואן).

מחיר כניסה: למקדש – 60 יואן.

דז'ן-יואן (צילום: יובל לוי)

מידע שימושי

דרכי הגעה: רכבות רגילות ומהירות מגיעות אל קאילי מבירת הפרובינציה גווי-יאנג (חצי שעה-שעתיים וחצי, 30-60 יואן). אוטובוס שינה יוצא מהתחנה המרכזית של גווילין (Kèyùn zǒngzhàn, 客运总站) כל יום ב-11:20 (כ-10 שעות, 220 יואן). למי שעושה את מסלול המיעוטים ומגיע מסאן-ג'יאנג, הדרך מעט מורכבת – תצטרכו לקחת קודם רכבת (שעה, 65 יואן) מהתחנה הדרומית של האזור הנמצאת בכפר סה-ליאן (Sìlián cūn, 泗联村) לעיר דויון (Dūyún, 都匀), וממנה לתפוס את אחד האוטובוסים התדירים לקאילי (שעה וחצי, 20 יואן).