בני חאן ומיעוטים

סין מורכבת ממספר רב של קבוצות אתניות, שלחלקן שורשים במדינות השכנות לה. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר בסין היא בני חאן, המרכיבה 92% מהאוכלוסייה. מלבדה קיימות בסין 55 קבוצות מיעוטים רשמיות, הכוללות את החווי (הסינים המוסלמים), מיאו, טיבטים, אויגורים (מיעוט טורקי) ועוד. לחלק מהמיעוטים מסורות ודיאלקטים משל עצמם, בעוד אחרים חולקים דמיון תרבותי רב לבני חאן. כגודל השוני בין הקבוצות השונות, כך גם השוני ביחסו של השלטון כלפיהן. באופן כללי, מרבית בני המיעוטים נהנים מהקלות שונות ומניסיון לשלבם בחברה, הכוללות בין היתר העדפה מתקנת במערכת החינוך ושחרור ממדיניות הילד האחד (ראו למטה). הדבר יוצר לעיתים טינה בקרב בני חאן, המרגישים כי בני המיעוטים לוקחים את המקומות המעטים ממילא באוניברסיטאות הטובות. בשנים האחרונות החלה הממשלה לעודד את בני המיעוטים להחצין את ייחודיותם ולשמר את המסורות שלהם, כדרך למשוך תיירים ולעשות כסף. מיעוטים רבים אכן נוהגים בדרך זו, וכאשר מטיילים בסין ניתן לעיתים קרובות לראות ריקודים המוניים, הדגמות של טקסים מסורתיים או פשוט מקומיים לבושים בבגדים צבעוניים. בעוד הדבר אכן הביא לשגשוג כלכלי באזורים מסוימים, זה מעלה תהייה האם מדובר בדרך חיובית לשמר תרבויות שנעלמות, או דרך לבודד אותן ולהשאירן בעבר. שתי קבוצות מיעוטים מרכזיות, המחזיקות בטריטוריות עם עצמאות מסוימת, מתחזקות יחסים בעייתיים עם הממשל: הטיבטים המתגוררים בפרובינציה האוטונומי טיבט, כמו גם בחלקים בפרובינציות סצ'ואן, צ'ינגחאי ועוד והאויגורים המתגוררים בש'ינג'יאנג. היריעה קצרה מלהסביר את המקור לסכסוך ארוך השנים בין הממשל לשתי קבוצות אלו, וניתן רק לומר שהיחסים כיום עדיין מתוחים מאוד. השנים האחרונות הראו הדרדרות ביחסים עם שני המחוזות, כאשר בטיבט הידקה הממשלה את נהלי הכניסה לפרובינציה בעקבות מחאות באירופה שקראו לשחרור טיבט לקראת האולימפיאדה בבייג'ינג. גם האווירה בשינג'יאנג הפכה להיות מתוחה במיוחד, לאחר שמספר פרעות במקום ואירועי טרור יצאו ממנה.