בשנת 2011 מצאתי את עצמי מוותר על טיול בדרום אמריקה כדי להתגורר במנזר מבודד במחוז שאנדונג בסין, מתעורר לפני הזריחה לאימוני קונג-פו קשים שנמשכים עד הלילה. את הטיול הגדול של אחרי הצבא המרתי בשלושה חודשים וחצי של אימונים במנזר, חודשים ששינו את מסלול חיי לנצח.

השתחררתי בגיל 21 וחצי עם הבנה פשוטה שאני לא יודע איך לחיות. העובדה שחונכתי וגדלתי על ערכים, אידיאולוגיה ואמונה מסוימת לא אומרת בהכרח שהם מתאימים לי. שמתי לב שבכל מוצאי שבת הפייסבוק שלי מלא בפוסטים של "איזה באסה מחר מתחיל שבוע" או "עוד שבוע להעביר במהירות עד לסופ"ש". החלטתי שאיני רוצה לחיות מסופ"ש לסופ"ש, אני רוצה לחיות משניה לשניה, מנשימה לנשימה, ללמוד, להבין ולחיות על-פי הדרך שתאזן אותי. כדי לעשות את זה צריך קודם כל להכיר את עצמך, אז החלטתי שהדבר הראשון שאני צריך לעשות זה לחזור למקורות ולהגשים חלומות ישנים, והדבר השני זה לצאת מאזור הנוחות. שני החלומות הגדולים שלי היו ללמוד קונג פו ולטייל בסיביר, והיה בהם הרבה מאלמנט היציאה מנוחות – סיביר בגלל הבידוד השפתי והמיקום המבודד, והקונג-פו בגלל שתמיד עסקתי בספורט קבוצתי ולא אהבתי אגרסיביות, שנראתה לי כמאפיין מרכזי באמנויות לחימה.

מנזר שאולין בהר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

מנזר שאולין בהר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

אחרי שנה של לימודי קונג פו בארץ, עבודה וקצת שיפור בגרויות טסתי עם שני חברים שהצטרפו לסיביר, ואחרי מספר שבועות כשהגענו לבייג'ינג נפרדתי מהם בדרכי לשפר את כישורי הלחימה שלי במנזר. אחרי ישיבה של 16 שעות ברכבת סינית קלאסית ועוד כשעתיים במונית הגעתי סוף סוף ליעדי: מנזר השאולין של הר קון-יו (Kūnyú shān shàolín wǔshù xuéyuàn, 昆嵛山少林武术学院) במחוז שאנדונג במזרח סין, כשעתיים נסיעה מערבית מעיר החוף יאנטאי (Yāntái, 烟台). המנזר הוקם על חורבותיו של מפעל ישן, ונבנה על-ידי נזירי שאולין שגדלו וחונכו במנזר שאולין המקורי והמפורסם במחוז חנאן. מיקומו של המנזר אינו מקרי – הר קון-יו נחשב למקום לידתו של הדאואיזם. מטרת הנזירים הייתה להקים מקום שבו סינים וזרים יוכלו להתגורר ולהתאמן במבחר סגנונות שונים. המנזר מציע תכניות אימונים שונות לתקופות זמן משתנות, הכוללות לינה, אוכל, מתורגמן וכמובן – אימונים.

התכנון היה להגיע לכמה ימים בלבד כדי להרגיש את האווירה, ואחר כך להמשיך לטייל בסין ובשלב מסוים גם להגיע לנפאל ותאילנד. כשהגעתי לשאולין לא באמת ידעתי למה אני נכנס, באמת חשבתי להישאר כמה ימים, להתאמן ולהמשיך. אחרי השבוע הראשון נשארתי עוד קצת, ובשבוע השני ממש הרגשתי שאני מפספס משהו, שאני לא מתמקד בדבר הנכון, אז החלטתי להאריך את השהות בעוד שלושה חודשים. שלחתי מייל לחברים שאני מצטער מאוד אבל לא אוכל להיפגש איתם בנפאל, וכך שוב הלכתי נגד ההיגיון, הפסקתי להתעסק במה אני אעשה או מה אני אמור לעשות ופשוט התחלתי להתרכז ברגע ובשהייה במנזר.

מנזר השאולין של הר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

מנזר השאולין של הר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

מגמות לימוד במנזר

במנזר מלמדים בשלוש מגמות –  קונג-פו שאולין (shàolín, 少林), ווינג צ'אן ובאג'י (Yǒngchūn & Baji , 咏春&八极) ובאגואה ומנטיס (Bāguà & Tángláng, 八卦&螳螂). מגמת שאולין היא הגדולה מכולן, ומכילה שלוש כיתות לימוד. המגמה מתמקדת בתרגילי בסיס של קואורדינציה, גמישות, אקרובאטיקה ושימוש בכלי נשק כמו מקלות, חרבות, סוגים שונים של כידונים, מניפות, ואפילו נונצ'קו משולש. במהלך הלימודים התלמידים יכולים לבחור ללמוד את שיטות הלוחמה המבוססות על תנועת החיות כמו קוף, נחש, דרקון, טיגריס, דוב ועוד. הנזירים העתיקים היו מתבוננים בתנועותיהן של החיות ומחקים אותן (חוץ מהדרקון כמובן). הם ראו בחיות איזון מושלם מכיוון שהן מחוברות ל"יש", לא חושבות כמו בני האדם אלא פשוט עושות.

מקורה של המגמה השנייה, ווינג צ'אן ובאג'י, הוא במנזרי שאולין, אך היא פחות פופולרית בקרב הנזירים. ווינג צ'אן היא הטכניקה העיקרית אותה למד ואימץ ברוס לי בילדותו בהונג-קונג לפני שעבר לארה"ב, שם שילב אלמנטים מאיגרוף אמריקאי וג'וג'יטסו. ווינג צ'אנג נקראת על שמה של הנזירה שפיתחה את טכניקת הלחימה, והיא מבוססת על מהירות וטכניקה גבוהה. באג'י זו טכניקה יותר עתיקה אשר מתבססת על כוח, ולכן המגמה משלבת בין ווינג צ'אנג לבאג'י, היוצרים יחד שילוב מושלם בין מהירות וכוח.

מנזר שאולין של הר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

מנזר שאולין של הר קון-יו (צילום: אמיתי קרני)

המגמה השלישית היא באגואה ומנטיס. הבאגואה היא פילוסופיה בת אלפי שנים וכן טכניקת לחימה המכונה "לוחמת המעגלים". פילוספיית הבאגואה מוזכרת כבר בספר השינויים הקלאסי (Yìjīng, 易经), ונכתבו אודותיה מאות אם לא אלפי ספרים ומאמרים. בטכניקת המנטיס – גמל שלמה בעברית – התלמידים לומדים לחקות את תנועותיו של אחד הציידים האפקטיביים והקטלנים ביותר שהתפתחו בטבע.

לאלו נוסף איגרוף סיני הנקרא סאנדה (Sàndǎ, 散打), בו כולם (ובעיקר תלמידי מגמת השאולין) מתאמנים גם כן. סאנדה זאת צורת הלחימה הפורמלית של השאולין בקרבות רחוב, או בתקופה העתיקה שבה היו מטיילים בין מנזרים. היא דומה בטכניקה לקיקבוקסינג או לקרב מגע, ובמצבים מסוימים עשויה להיות קטלנית.

החיים במנזר

הימים במנזר עמוסים לעייפה, עם השכמות סביב 5 וחצי בבוקר. פותחים את היום בחימום קל (או קשה, תלוי כמה קר בחוץ), ולאחריו שעה ורבע של אימון טאי-צ'י ועוד חצי שעה של מדיטציית צ'י-קונג (Qìgōng, 气功). טאי-צ'י? משעמם, צ'י-קונג? סיוט. לא הבנתי למה זזים כל כך לאט, ולמה הנזירים לא נותנים יותר הדרכה. לאט לאט למדתי שהנזירים פועלים לפי האמונה כי "דתות ודוגמה מבוססות על ניסיון של מישהו אחר, רוחניות בעולם החדש מבוססת על הניסיון של העצמי". מאמן טוב הוא מאמן שמכיר את המתאמנים תחתיו. הנזירים רק מראים את הדרך ומחלקים רמזים, ואנחנו צריכים לצעוד פנימה לבד. לכל אחד מתאים משהו אחר ויש דרך שונה, אבל הכיוון הכללי הוא אותו כיוון, וזה בדיוק מה שהנזירים מנסים לעשות.

בגדי הנזירים (צילום: אמיתי קרני)

בגדי הנזירים (צילום: אמיתי קרני)

‏‏‏‏טאי-צ'י זו ככל הנראה האומנות/ פילוסופיה/ טכניקה המוכרת ביותר. זהו תרגול גופני-מנטלי רך ועדין שמקורותיו העתיקים נעוצים בזרם הדאו. הדאואיזם עוסק בלימוד דרך הבנת האדם והיחסים שהוא מקיים עם היקום. צ'י-קונג זו אומנות עתיקה אף יותר, ויש הטוענים כי הומצאה כבר לפני כ-4,000 שנה. הצ'י-קונג מבוסס פחות על תנועה ויותר על צורות עמידה שונות, ושתי האומנויות הן צורה של מדיטציה השמות דגש על נשימה, תנועות ועמידה נכונה. השיטות מסייעות למציאת איזון בין הגוף לנפש, חלוקה לחצאי מפרקים, חיזוק מערכת החיסון ועוד.

אחרי אימוני הבוקר מוגשת ארוחת בוקר צנועה הכוללת לחם, אורז לבן ותה. בהמשך יש ניקיונות, וב-8 וחצי כל המנזר מתכנס לשמוע הודעות להמשך היום או השבוע. לאחריהם מתחילים את האימון הרציני עם ריצה בת מספר קילומטרים לצידו של נהר, בין הרים ומטעי גפן ותפוחים. עם סיום הריצה מתחלקים לקבוצות הקבועות ומתחילים את האימון.

ריצה לאורך הנהר (צילום: אמיתי קרני)

ריצה לאורך הנהר (צילום: אמיתי קרני)

כל הקבוצות מתחילות עם תרגילי בסיס של קונג-פו שאולין, ויותר מאוחר כל קבוצה מתמחה בסטייל שלה. לרוב הסטודנטים הותיקים חונכים את הצעירים ומלמדים אותם את הבסיס, והנזיר המקומי עובר ומתקן. ב-10 וחצי יש הפסקה קצרה ואחריה מיד ממשיכים לעוד אימון עד לארוחת הצהריים, הנערכת ב-12. בנוסף לאימוני טכניקה יש גם אימוני כוח, פורומים ואימוני גמישות. במהלך אימוני הגמישות ניתן לשמוע את צעקות המתחילים, כששני מורים מושכים את רגלינו לתנוחת שפגט ונזיר מתיישב עלינו כדי שנרד נמוך. לתרגיל זה יש ללא ספק פוטנציאל גבוהה לפציעות, אבל אחרי חודשיים-שלושה מצאתי את עצמי נוגע עם שורש כף היד ברצפה עם ברכיים נעולות, בעוד כשהתחלתי להתאמן לא הצלחתי לגעת ברצפה אפילו עם קצות האצבעות.

אחרי ארוחת צהריים יש מנוחה עד 2 וחצי-3 בצהריים, ובמשך החודש הראשון הייתי פשוט מתמוטט וישן עד תחילת האימון הבא. אחרי ההפסקה ממשיכים באימונים עד 4 וחצי, ואז יש שיעורי רשות של צ'י-קונג. ארוחת ערב נערכה ב-5 וחצי, וב-6 וחצי נערכו שיעורים עיונים בשפה הסינית או ברפואה סינית – אחד הנזירים היה מומחה לרפואה סינית ולימד אותנו לבצע דיקור. לבסוף מגיע כיבוי אורות בין 9 ל-9 וחצי, כאשר ברוב המקרים הייתי נרדם אפילו לפני שעה זו.

ימי שישי היו שונים. בבקרים אחת לשבועיים היינו נכנסים לזירה ונלחמים אחד בשני, מנסים ליישם את מה שמדנו (בעיקר ווינג צ'אן וסאנדה) עם ציוד מגן. אחרי ארוחת הצהריים היינו רצים לאחד ההרים שבסביבה שלמרגלותיו שוכן מנזר דאואיסטי ורצים במעלה המקדש שישה פעמים. החוק היה כי לא ניתן לחזור למנזר לארוחת ערב לפני שמסיימים את הריצה, ובפעם הראשונה סיימתי חצי שעה אחרי כולם. לאחר חודשיים בהם ביצעתי את הריצה בזמן טוב התבקשתי על-ידי הנזירים לרוץ למעלה פעמיים ואז לרדת את ההר בתנוחה של שכיבות סמיכה. מיותר לציין שזה לקח לי כמה שעות.

אימונים במנזר (בצילום: אמיתי קרני, מתוך אוסף פרטי)

אימונים במנזר (בצילום: אמיתי קרני, מתוך אוסף פרטי)

תוצאות שהותי במנזר

מהר מאוד ההתעניינות שלי באימונים עצמם ירדה, והדברים שהיו פחות משמעותיים בעיניי בהתחלה הפכו לסיבה שזו הייתה אחת התקופות היפות בחיי: האנשים ואימוני הטאי-צ'י וצ'י-קונג. בחודש-חודשיים הראשונים הגוף כואב כל הזמן, אבל כשמרימים את הראש רואים שלכולם כואב, ומתחילים לשים את הכאב של הסובבים אותך לפני הכאב האישי שלך. הרצון להכיר, להבין ולקבל את הסובבים הקנה לי אושר פנימי חזק מאוד. אחרי חודשים של אימונים שברתי את אחת מאצבעות ידי ונסעתי לבית חולים ביום למחרת, רק כדי למצוא את עצמי בבית חולים סיני, לא מדבר יותר מ-10 מילים בסינית עם אצבע שבורה וגוף כואב, ופשוט צוחק, לא רק צוחק אלא נקרע מצחוק, בצחוק מתגלגל של אושר.

הדבר שנעשה מרכזי בשהייה שלי היה האנשים שהיו סביבי. גדלתי בעיר קטנה שכולם דיברו בה עברית, ופתאום אני מוצא את עצמי ב"קיבוץ" הזה בסין, ישראלי יחיד בין זרים. כולנו הגענו מרקעים שונים, תובנות ועבר שונה, אבל דבר אחד בכל זאת איחד את כולנו: האהבה לקונג-פו והאומץ להשאיר את חיינו מאחור ולהיכנס למנזר לסין. פתאום הדתות והתרבויות עליהן גדלנו נעשו תרבות משנית, והאהבה לקונג-פו איחדה אותנו וחיזקה את ערכי הכבוד ההדדי וקבלת האחר. כולם הגיעו כדי לפתוח דף חלק עם הזדמנות להתחלה חדשה. בין חבריי הטובים במנזר נמנו בחור עיראקי ובחור מפקיסטן, למשל. עכשיו, כשהם יראו בחדשות המקומיות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני הם יזכרו שהם מכירים מישהו מישראל, שלא בהכרח מסמל את מה שהתקשורת מציגה.

קרני עם מתאמן מעיראק (צילום: אמיתי קרני, אוסף פרטי)

קרני עם מתאמן מעיראק (צילום: אמיתי קרני, אוסף פרטי)

הקונג-פו עזר לי מאוד גם גופנית וגם מנטלית, והוא שיפר לי משמעותית את יכולת הריכוז. גם באימונים בארץ הרגשתי שזאת מדיטציה מושלמת, יש לנו שרירים בגוף כדי שיעבדו ויתאמצו ולא בכדי לשבת כל היום. למרות שבזמן האימונים הייתי מותש גופנית, זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שבראש שלי היה שקט דממה. שיא הריכוז, הגוף עובד ולמוח זאת הייתה מנוחה. במנזר למדתי איך להגיע למקומות האלה עם טאי-צ'י וצ'י-קונג ומאוחר יותר בחיי ממדיטציות, אבל זה ללא ספק הייתה ההתחלה. הקונג-פו הוכיח לי שהראש שלי יכול להיות נקי וחד. היום, חמש שנים אחרי, אני ממשיך לחקור את רזי האומנות הזו. בעקבות חוויותיי במנזר התחלתי לעסוק ברפואה סינית, ואני היום בשנה החמישית ללימודי רפואה סינית בבייג'ינג.

לבסוף, למדתי, תרגלתי, הפנמתי ויישמתי הרבה דברים בתקופה הזאת שעדיין עוזרים לי בחיי היום יום, כמו למשל למחוק את הפחד העתידי מכישלון וגם מהצלחה, לבטוח באינטואיציה ולהשקיע בה, לראות אנשים ולקבל אותם כמו שהם ולא כמו שאני מצפה שיהיו (ללא ספק משימת חיים שאני רק בהתחלתה), ולדעת שאני מסוגל לעשות את הדברים שאני מחליט לעשות. אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי הוא שככל שאנחנו הולכים לעומקו של האדם אנחנו לא נמצא בו תרבות או דת, רצונות או צביעות, אלא נמצא פשוט בן-אדם, שבדיוק כמונו רק רוצה להיות בריא ומאושר.

מידע שימושי

לאימון במנזר יש ליצור קשר עם הנזירים באתר המנזר או במייל: academy@chinashaolins.com. האירוח על בסיס מקום פנוי.

הגעה: המנזר נמצא בשמורת הר קון-יו, ליד העיר יאנטאי שבמחוז שאנדונג, ושולח נהג האוסף את המתאמנים מתחנת הרכבת של העיר. ליאנטאי מגיעות רכבות ממספר ערים ובהן בייג'ינג ושאנגחאי.

מחיר כניסה: למנזר תכניות למתחילים ולמתקדמים הנעות בין שבוע לחמש שנים. תכנית לחודש עולה 700 דולר (+100 דולר רישום), וכוללת תכנית אימונים, לינה, אוכל,  ציוד אימונים ועוד. תכנית לשנה עולה 5,400 דולר.

 

אמיתי קרני
בן 28 מנס ציונה. גר בבייג'ינג ולומד רפואה סינית באוניברסיטה. הגיע לסין אחרי הצבא והתאהב בתפיסת העולם המקומית ובבין-לאומיות שמאפיינת את סין.

תגובות לכתבה