תרבות פנאי ותקשורת בסין
תרבות פנאי
כיצד הסינים מעבירים את הזמן? התשובה לשאלה זו תלויה כמובן במספר רב של גורמים ומשתנים, הכוללים גיל, מעמד חברתי, מקום מגורים וכמובן טעם אישי. כפי שתיווכחו במהרה, תרבות הפנאי הסינית עשירה מאוד וכוללת שלל משחקי חברה, תוצרי תרבות פופולרית ופעילויות ספורטיביות שונות. באופן כללי, ככל שהגיל נמוך יותר כך השימוש בטכנולוגיה רחב יותר, המשחקים החברתיים נדירים יותר, ויש הרבה יותר חשיפה לתרבות מערבית. אחת הפעילויות הפופולריות שניתן לראות בסין הן אימונים ספורטיביים למיניהם בפארקים המקומיים. זהו המקום החביב על הדור השלישי לתרגול טאי צ'י ואומנויות לחימה מסוימות, ולעיתים ניתן לראות גם צעירים המגיעים ללמוד את התרבות העתיקה מהזקנים. פארקים מסוימים, כמו כיכר התרבות בצ'אנגצ'ון ופארק העם בצ'נגדו, הפכו להיות חממה של חוגי ספורט לכל הגילאים, ומלבד טאי צ'י תוכלו להתרשם ממגוון סוגי ספורט הכוללים אימוני נונצ'קות, אימוני חרבות, ריקוד היפ הופ, ריקוד עם חבל קפיצה ועוד רבים וטובים.
פעילות נוספת האהודה במיוחד על בני הדור השני והשלישי הוא משחק המא-ג'ונג (májiàng, 麻將). זהו משחק המכיל לרוב ארבעה משתתפים, וסינים רבים משחקים אותו על בסיס יומי או לפחות שבועי. למרות המשחקים התמימים למראה (והשחקנים התמימים למראה עוד יותר), במקומות רבים בסין משחקים מא-ג'ונג על כסף, ולפעמים על הרבה מאוד כסף. המשחק מזכיר במראהו את הרמיקוב האהוב על הישראלים (ויש הוכחות רציניות לכך שמקור המשחק הוא אכן מהמא-ג'ונג), אך חוקי המשחק שונים לגמרי. למעשה, מא-ג'ונג הוא משחק מסובך מאוד, וחוקיו משתנים בין מחוז למחוז ואף בין קבוצה אחת לשנייה. מלבד מא-ג'ונג נהנים מבוגרים רבים גם ממשחקי דמקה סינית וקלפים, אותם הם ישחקו בפארקים, בדשא של מקדשים או בבתיהם. בקרב בני המעמד הבינוני והגבוה של סין, ובעיקר בקרב גברים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם בערים הגדולות במזרח סין, תרבות הפנאי הפכה לכלי לביסוס מעמד חברתי. תרבות זו כוללת צרכנות, מועדוני קריוקי ושתיית אלכוהול, כמו גם בילויים הקשורים בתעשיית המין לצרכי הדגשת און וגבריות. הסוציאליזציה עם חברי העבודה והבוס בשעות הפנאי הפכו לחלק כל כך אינטגרלי מהתרבות העסקית, עד שהבילויים כוללים לעיתים קרובות חתימת חוזי עבודה ועסקאות חשובות. נשים ייצאו גם הן למועדונים, יצרכו אופנת יוקרה ואיפור ויעסקו בדרכים שונות לביסוס מעמדן כנשות עסקים. בניגוד לכך, בני גיל זהה במעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר, או כאלו הגרים בכפרים ובערים קטנות, נוטים להתחתן ולהקים משפחה בגילאים צעירים יותר, ותרבות הפנאי שלהם דומה יותר לבני הדור השלישי במהותה. הרצון של בני מעמד זה לחצות את הקווים למעמד הגבוה הביא לשלל תופעות חברתיות בסין, הכוללות בין השאר נשים צעירות הפונות לזנות או הופכות למאהבות קבועות תמורת כסף ומותגי יוקרה. ובקרב הדור הצעיר, בני ה-20 ובני העשרה, המחשבים הפכו לתחביב המרכזי של רבים. בסין יש את מספר גולשי האינטרנט הגבוה בעולם, וצעירים רבים מבלים עשרות שעות בשבוע בגלישה באינטרנט. הסינים גולשים בעיקר לאתרי חדשות, ספורט, בלוגים וצפייה ישירה, וכמובן לרשתות חברתיות כמו 'וויצ'ט' 'וויבו' ו-'רן רן', לאלו נוספים גם משחקי המחשב, שפופולריים במיוחד בקרב בני גילאים אלו. ברחבי סין מפוזרים אלפי "חדרי גיימינג" המכילים עשרות מחשבים בשורות, בהם צעירים מעבירים שעות במשחקי אסטרטגיה ולחימה משותפים. חדרים אלו עובדים על מנויים ובעלי כרטיסי משחק קבועים, והמשתתפים משחקים לרוב במשחקים רבי משתתפים – אך לא מרבים לתקשר עם הצעירים האחרים סביבם.
תרבות פופולרית ותקשורת בסין
היריעה קצרה לתיאור תרבות הקולנוע, הטלוויזיה והמוזיקה הסינית, אך ניתן לומר כי יותר ויותר תוצרים מערביים מצד אחד – ויפנים וקוריאנים מצד שני – נכנסים לקולנוע ולטלוויזיה הסינית ומאיימים על הבלעדיות של תעשיית התקשורת הסינית. מצד המזרח, קומיקס המנגה וסדרות האנימה היפניים פופולריים מאוד בסין, והביאו להפצת "תרבות החמוד" (Cute culture) ומותגים יפניים שונים במהירות מרשימה. דרום קוריאה, הנקראת לעיתים "הוליווד של המזרח", מספקת עשרות להקות פופ שהופכות לסנסציה בסין, כמו גם סדרות דרמה וטלנובלות. מצד המערב, ניתן לראות יחסים מרתקים ומורכבים של ממשלת סין עם תעשיית הסרטים האמריקאית: בשנים האחרונות שומרת ממשלת סין על מכסה המגבילה את כניסתם של סרטים מערביים למדינה. לדאבונם של חברות הסרטים, סין מהווה את הקהל השני בגודלו בעולם בסינמה – ונתונים אחרונים מראים כי מתוך 12 סרטים שחצו את קו ההכנסות של מיליארד דולר מאז 2011, כמחצית עשו זאת בעקבות הקרנת הסרט בסין. הדבר הביא להשפעות מרחיקות לכת על שכירת שחקנים וסטים של סרטים שונים – וחברות הפקה רבות משלבות שחקנים סינים או מעבירות את סצנות האקשן שלהן לסין כדי להגדיל את סיכוייהן לזכות לנתח מהשוק הסיני. מבחינת מוזיקה, אמנים אמריקאים ואירופאים רבים כבר משודרים בסין בקביעות – בזמן שאחרים לא מוכרים לחלוטין. ככלל, מוזיקת פופ זוכה להצלחה רבה בסין, בעוד סגנונות מוזיקה אחרים מהמערב על פי רוב בקושי מצליחים לחדור לשוק הסיני. כמו כן ניתן לומר שאמנים שמשחקים על תרבות ה'חמוד' או הביזאר – אבריל לבין, ליידי גאגא וכדומה – זוכים להצלחה אדירה, בזמן שאמנים מצליחים לא פחות (כריסטינה אגילרה, למשל) לא מוכרים כלל. הדבר יצר תופעה דומה לזו שבתעשיית הקולנוע, בה אמנים אמריקאים הבינו את חשיבותו וערכו הכלכלי של השוק הסיני ומנסים לזכות בליבו דרך ייצוגים אסיאתיים שונים בקליפים ובשירים. את השפעת המערב ניתן לראות גם בטלוויזיה. הטלוויזיה הסינית מכילה מאות ערוצים, והערוץ הממשלתי של סין, CCTV, עדיין פופולרי מאוד. לערוץ כבר עשרות ערוצי משנה של חדשות, תרבות ותיירות, ואם תפתחו טלוויזיה בסין תתקשו לפספס אותו. לסינים סדרות רבות, מושקעות יותר ופחות, העוסקות באהבה ובחיים המודרניים, כמו גם סדרות וטלנובלות העוסקות בתקופה הקיסרית. עם זאת, תרבות הריאליטי והחשיפה הרגשית בטלוויזיה האמריקאית הגיעו גם לסין: תכניות שידוכים וריאליטי שערורייתיות בקנה מידה אסיאתי מצאו את דרכן לפריים-טיים הסיני, ומעוררות דיון בלתי פוסק במדינה על הידרדרות מוסרית וחברתית. כך למשל תכנית השידוכים המפורסמת ביותר בסין – הנקראת באנגלית 'אם אתה האחד' (ובסינית – "אם אתה לא כנה, אל תטרח" fēi chéng wù rǎo, 非诚勿扰) – מציגה צעירות הפוסלות בני זוג על בסיס מראה או חשבון בנק, ומעלה תהיות בנוגע לקיומה של אהבה במדינה הרודפת אחרי כסף. תכניות אלו – כמו גם תכניות המראות מחשופים או מילים לא נאותות – גוררות לעיתים קנסות ואף צנזורה קשה של הממשלה.