מסורת ודת בסין
המנהגים המסורתיים והדתות השוררות בסין עברו תהפוכות לא קטנות. המפלגה הקומוניסטית נלחמה נגד הדת שנים רבות, וראתה בדתות הסיניות סממן לבורות ולחולשתה של סין מול המערב. המאבק הגיע לשיא עם מהפכת התרבות (1966-1976), אז נופצו ונהרסו אחוז נכבד מהמקדשים במדינה על-ידי המון זועם בשם המלחמה נגד המסורת. בעוד מקדשים מסוימים אכן שרדו – בעיקר כאלו במערב סין או באזורים חקלאיים – את הנזק ההיסטורי והתרבותי של המהפכה לא ניתן לאמוד. דעו מראש כי מרבית המקדשים שאתם רואים – אלא אם מצוין אחרת – נבנו מהיסוד או שופצו באופן מקיף לאחר מהפכת התרבות. כיום ניתן לעסוק בדת בחופשיות יחסית, ובסין יש חמש דתות מורשות על פי חוק – בודהיזם, דאואיזם, אסלאם, נצרות פרוטסטנטית ונצרות קתולית (יהדות לא מוכרת כדת בסין, אך יהודים מתקבלים בצורה טובה מאוד). לאלו מתווספים הקונפוציוניזם – תורה שבתקופות מסוימות הפכה לדת של ממש – ומסורות סיניות עממיות הנפוצות במיוחד בקרב הכפריים ובני המיעוטים. סממנים כמו קמעות שונים, מגילות דתיות ופולחנים עממיים עדיין פופולריים במדינה. עם זאת, שנים של שלטון קומוניסטי עשו את שלהם, ומרבית הסינים מגדירים את עצמם אתאיסטים ולא עוסקים באופן קבוע במנהג דתי כלשהו.
מלבד המנהגים המסורתיים הפופולריים, ניתן לומר כי הדת הבולטת ביותר בסין היום היא בודהיזם, וההערכות הן כי בין 10%-16% מהאוכלוסייה הסינית מגדירה עצמה בודהיסטית. הבודהיזם תרם רבות לנוף הסיני, וניתן למנות אינספור אתרי תיירות בסין הכוללים מקדשים, פסלי בודהה או מערות קדושה. מקדשים בודהיסטים מרשימים מעטרים כמעט כל עיר בסין, והם לרוב שוקקים במאמינים המגיעים להדליק קטורות ולשאת ברכות. בניגוד למדינות רבות בדרום-מזרח אסיה, במרבית המקדשים הסינים אין איסור צילום או הגדרת לבוש, וניתן להיכנס אליהם עם נעליים ואף לצלם. יוצאים מן הכלל הם המקדשים של הבודהיזם הטיבטי, בהם נזירים מקומיים עשויים לבקש מכם להתנהג בהתאם לקדושת המקום. בעוד מנהגים ישנים ומסורות שונות מתקבלים כיום באופן נוסטלגי וחיובי יחסית, דתות הן עדיין נושא רגיש בסין, וקבוצות הנחשדות כעוסקות בפעילות דתית או רוחנית, שאינה מותרת בחוק, מטופלות ביד קשה על ידי הממשלה. הסיבות לכך רבות, וכוללות בין היתר את המעורבות של קבוצות משיחיות לאורך ההיסטוריה הסינית במרידות נגד השלטון ובמהפכות אלימות.